אחת התפיסות שלי בנוגע לאהבה, לזוגיות, היא שאחרי שכל הסערות
נגמרות, התשוקה דעכה, הילדים עזבו את הקן, מה שנשאר הוא שני
אנשים שהם בעצם אחד. אז את משתגעת כשהוא שותה קפה ברעש, או
מפליץ במיטה. ובא לך להרוג אותה כשהיא מגיעה בלילה למיטה מרוחה
בקרם פנים שמנוני , יחד עם מלפפונים חתוכים מדויק על העיניים .
אבל עדיין אי אפשר לתאר חיים בלי הדברים האלה.
לשמחתי או לצערי, גדלתי מוקפת בזוגות יציבים, ההורים, רבים כבר
20 שנה בצעקות היסטריות, הדודים כמובן רבים בעיקר בערבים
משפחתיים (כנראה הם רוצים שיהיה לי על מה לכתוב).
הורים (מבוגרים) של חברים, עדיין נשואים, פעם ראשונה ואחרונה,
ונראים מרוצים למדיי מהעניין. כנראה כאן זה המקום להגיד "כנראה
שהם שייכים לדור אחר".
אבל לא. לצערי, לאחרונה יצא לי להיפגש בגירושים של זוג בני 82
.
הם טוענים שהם לא מסתדרים כבר הרבה זמן, ואני שואלת "למה
חיכיתם כל כך הרבה זמן?"
הפרידה הזאת, היא בשבילי מעיין תופעה חברתית לא ידועה. והיא
חומר רב למחשבה.