בעולם כחול ושטוף תמימות הממוקם בנוחיות בתוך יקום חלבי
במיוחד חיו להם הנשנשים.
זה יהיה חטא חמור לומר שהנשנשים רק חיו שם, לא ולא, הם גם עשו
דברים רבים נוספים: אכלו, שתו, עלו למיטה, ישנו, ירדו מהמיטה
ואמרו שלום נשנש לנשנש- כאשר נפגשו. הנשנשים יחסו להתנהגותם
אורח אלוהי. הם היו בטוחים במלוא פריחותם שהסיבה לכך שהם בכלל
קיימים ביקום העצוב הזה ועושים את אותם פעולות היא אותה הסיבה
שזהו ייעודם.
לכן מבינים אתם את ייאושם הקשה כאשר התופעה התחילה. במשך
חודשים ארוכים הם שמו לב שכל בוקר הם אומרים פחות ופחות "שלום"
איש למשנהו. המסקנה הייתה שנשנשים החלו להעלם. ראש העולם
הנשנשי הידוע בכינויו ה"מלך"(בגלל שהוא כל הזמן היה שואל- "מה
לך?") קרה לאסף אסיפה שתתקיים בנשנשיז. כל הנשנשים- מנשצעיר עד
נשזקן באו לאסיפה. ה"מלך" עלה לבמה כאשר הוא לובש את פיג'מת
הפסים הססגונית שלו. והכריז בכל הקול:" בני עמי הנשנשים, אנחנו
מאבדים נשנשים מיום ליום. אני אתן את בתי היפיפייה לנשנש שיגלה
מה גורם לזה".
צעקה נשמעה מהקהל: "אבל אין לך בת".
אבל ה"מלך" לא יכל להגיב מהסיבה הפשוטה  שהוא החל להיעלם. צעקה
שוב נשמעה מהקהל: "אדוני המלך, אתה נעלם". והמלך ענה: "אתה
חושב שאני לא שם לב?".
תוך חמש שניות בוליאניות  נעלם המלך. הוחלט שבתור הנהגה זמנית
צריך להמליך את הבחור שצעק אל המלך מכיוון "שיש לו יכולות
רטוריות מעולות" וכחלק מהעיסקה הוא צריך להתחתן עם המגבת
הכחולה שהמלך היה משוכנע שהיא בתו הקטנה.
החתונה הססגונית הייתה נהדרת והנשנשים הפסיקו לדאוג לזמן
מסוים.
אך נשנשים ללא קשר לדעת גזע ומין המשיכו להיעלם, והחלה
התמרמרות קשה אצל הפרולטריון האפור. הועלו דברים ש"צריך להדיח
את המלך חסר הניסיון", "כל מה שהוא יודע זה לצרוח" וכמובן-
"איך המגבת הזו הסכימה לצאת אתו בכלל?".
המלך הצעיר, שכונה ע"י הילידים צ'יפ"ס(צעיר יפה וסתום), שהרגיש
שמעמדו מתערער החליט לנסות לפתור את התופעה. הוא יצא אל מחוץ
לארמונו היפיפה וצעק:" אתה, את, אשר מכלה את אנשינו בזה אחר זה
,אמור נא לי מי אתה או מה אתה!".
רעש אדיר נשמע מאחור.
"אתה מתכוון אליי?". ענה קול עמוק, עמוק יותר מהים הלטיני.
"אמ..כן" ענה המנהיג הצעיר.
"אני דני, אבל אתה יכול לקרוא לי אל עליון"
"אל עליון רחום וחסוד, הבאת אותנו לעולם זה כדי שנחיה את חינו
ונשרת אותך וכך אתה לוקח אותנו בזה אחר זה לידי האשמדאי?"
"כן, הייתי רעב"
"רעב?"
"כן, אני לא יצרתי אתכם אלא איזה חברת מזון, אבל אתם כאן כי
אני רעב ובא לי לנשנש משהו"
"אנחנו הארוחה שלך?"
"לא, אתם משהו בין הארוחות, משהו מיותר לדברי אישתי"
"אתה רוצה לומר לי שכל חיינו היו חיי שקר, שאנחנו מזון לאלים
,שאנחנו חטיף, אם כך אני לא מוכן למות, אני צעיר כדי למות!"
"חבל שאין לך ברירה"
"אני לא אתן את עצמי בידך!"
"אוף...אולי תשתוק? אני שונא שהאוכל מדבר, מעכשיו אני אוכל את
החטיפים לפני תאריך התפוגה שלהם, עוד לפני שהם מפתחים אישיות"
חוצצפ...טעים, אך מעט מלוח לטעמי.
"דני, שוב אתה מנשנש משהו בין הארוחות?"
"אני? מה פתאום, מתוקה? שאני אשבור את הדיאטה? אני בא עוד רגע
למיטה אחרי שאני אשטוף כלים ואחסל פה גלקסיה אחת או שתיים".