איך אני אף פעם לא רואה את זה.
אף פעם.
כל הדברים שקורים לי ואני מתלוננת.
דברים שהיום חסרים לי מאוד.
לא הערכתי מספיק, גם היום אני לא מעריכה מספיק, כי אולי
איבדתי, אבל יש לי עוד הרבה לאבד.
אני רוצה לכתוב אבל מפחדת. אין לי זמן. אני בוכה בזמן שאני
כותבת את המילים האלה.
אני מנסה למצוא לעצמי ייחוד. אני רוצה להיות מיוחדת. באמת. לא
כמו כל הנערות המתבגרות האלה מהספרים. אני רוצה כל כך...
להיות מקובלת. שאנשים יזהו אותי. שיידעו מי אני. אבל אפילו
למטרה  הזאת, שמבחינתי היא מקודשת, אני לא מוכנה לעשן. וגם לא
לשתות.
אז התחלתי לחתוך את עצמי. בערך שבוע.כל לילה הייתי מלטפת את
העור שלי עם הסכין, נהנית להרגיש את המגע החד על עורי. ואז
התחלתי לחדור. לא כל כך עמוק. לאט לאט. זה היה מין הרפתקה
כזאת. כל לילה הייתי הולכת לישון בהרגשה של ייחוד. עם תסכול.
מה אני עושה לעצמי? הדמעות היו באות ממש מהר, מה שגרם לי לפתוח
שוב את הסכין ולצרוח בקול אילם.
לעזאזל.
אני באמת לא מעריכה מספיק.