לפני היציאה הוזהרנו שיהיה המון רב.
"קשה לא ללכת לאיבוד," אמר מישהו.
אני דווקא שמחתי להצהרה זו, אולי זה יעזור לי לא להישאר לבד.
כולם היו מאורגנים בקבוצות, גם אני שייך הייתי לקבוצה לא קטנה
שכללה אותי, את רעייתי, את אחי... ואחרים שלא היו.
"הבטיחו שיהיה מעניין," אמרתי, רק כדי להתגבר על חרדת הנטישה.
במגרש החנייה היו כמה אוטובוסים, ואחרים המשיכו להגיע ולחנות.
עמדנו בלובי של אותו מקום. לא הבנתי מה קרה לקבוצה, הם היו
רבים ועתה נותרו בודדים. אבל אני עסוק הייתי בשיחה פילוסופית
מעניינת עם ידיד, וכשהבטתי, ראיתי את רעייתי בתור קטן לחדר
צדדי, אנשים רבים כבר נכנסו אליו לפניה, ועתה הגיע תורה.
מייד עזבתי את הידיד ורצתי אחריה, כדי שלא נלך לאיבוד. "איפה
יהודה?" שאלתי מבוהל. "הוא כבר לא..." אמרה ולא פרשה. הפניתי
עיני לעבר הידיד שהשארתי לפני רגע בלובי. היו שם מספר אנשים,
הוא כבר לא. הושטתי ידי לחבוק את כתפיה של רעייתי, כדי שלא
תעלם... וחבקתי אויר. מבוהל הצצתי בזוית עין לעבר הלובי, עוד
היו שם אנשים. מיהרתי להיכנס בדלת אחריה, שמעתי את קולות
האנשים שהקדימו אותי. החדר היה ריק, צר ואטום, לא הייתה כל
אפשרות שכל כך הרבה אנשים נכנסו לשם. מיהרתי וניסיתי לפתוח את
הדלת הסמוכה מימין אבל היא הייתה נעולה, ביאושי פתחתי במהירות
את זו שמשמאל. שני פועלים סיימו לטייח את הקיר החדש, ניגבו זעה
ממצחם והתבוננו בסיפוק בפרי עמלם.
מיהרתי לחזור ללובי, היו בו מתי מעט. "רק שאפגוש מישהו מהקבוצה
שלי..." התפללתי לראשונה. איש מהם לא נראה מוכר, ואף אחד מהם
לא חיפש את קרבתי. בפינה ניצב בביישנות מכר משכבר, איך לא
ראיתי קודם?  
"פ'," אמרתי בהקלה.
"גם אתה כאן?" אמר באדישות.
"כן," השבתי, "איבדתי את הקבוצה שלי, אולי תסכים שאהיה אתך עד
שאמצא אותם?"
פ' לא הראה סימני התלהבות אולם גם לא התנגד במיוחד. צעדנו
לאורך המסדרון, שותקים. היה שם תור, לא ארוך, של אנשים שהמתינו
להיכנס לאן שהוא. פ' התעכב ליד אשה נמוכה, בלונדינית צבועה
ושוחח אתה. המתנתי לו, חושש שאם אעזוב אותו יעלם כמו כולם.
"לך קדימה," ביקש אותי, "אני כבר אשיג אותך, אל תפחד."
"אני לא פוחד," שיקרתי. והמשכתי לאורך המסדרון, אף כי ידעתי
שלא אפגוש אותו יותר. הבטתי לאחור רק כדי לוודא... המסדרון היה
ריק מאדם. לא היה לי מה להפסיד, מיהרתי להגיע ללובי, אשה בודדה
עמדה שם. פניתי אליה:
"הי, יש לך עם מה לצאת מכאן? אני איבדתי את כולם."
"כן, הקבוצה שלי תתאסף בלובי ונחזור כולנו באוטובוס. אני חוששת
שלך לא יהיה מקום, הם לא מרשים נסיעה בעמידה והאוטובוס היה
מלא."
"לא תוכלו להשאיר אותי כאן." התלוננתי, אף כי ידעתי את מה שהיא
לא ידעה... הם לא יבואו. יצאתי החוצה, פרה בודדה עשתה דרכה
באיטיות ונעלמה באחת הדלתות. במכלאה ממול התפרע יק שקשור היה
לגדר בשרשרת שהושחלה לנזם שבאפו. חזרתי ללובי, הוא היה ריק
מאדם.