אני מודה. נכנסתי למצב שאין חזרה ממנו, אני הופכת לאט לאט
להיות כמו כולם.

כבר הרבה זמן היה לי ברור שכולם בעולם הזה צבועים, לכולם יש את
המסיכה הקבועה שלהם מול כולם, והם בקושי מוכנים להוריד אותה
אפילו בינם לבין עצמם.
השלמתי עם העניין במשך השנים... ידעתי שזה שקרי ומכוער, ושאני
צריכה כמה שיותר להישאר נאמנה לאופי שלי.

עם השנים, רק הבנתי שזה קשה יותר משחשבתי. הרי להיות שונה
מכולם זה נגד הזרם, זה נגד חברה שלמה. וכמה שאני ארצה להגשים
את השאיפות הפרטיות שלי - אם הן יהיו מנוגדות לחברה, אין לי
סיכוי.

היום, כמעט 18 שנים שאני חיה בעולם, אני פתאום מבינה שאני כמו
כולם. אני לא יודעת איך זה קרה לי מבלי שהרגשתי, כנראה שעשו לי
"שטיפת מוח"... הרי תמיד כשהייתי צריכה להביע רגשות אמרו לי
לשתוק ולשחק את המשחק, אז אפשר להיות מופתעים שנהייתי כזאת קרה
ומחושבת?

היום מבחוץ אני לא מזהה את עצמי. אני שונה ממה שהייתי פעם,
כשעוד הייתי תמימה וחשבתי שאפשר להיות שונה בעולם. אני בדיוק
כמו כולם, גם לי יש מסיכה שאני לובשת יותר ויותר כלפיי חוץ, גם
אני לא מביעה רגשות אמיתיים.

וה כואב לי לוותר ככה על עצמי, על המעט שנשאר ממני, המעט שנשאר
שלי... אבל אני יודעת שאין סיכוי. אין לי סיכוי לחיות ולהיות
שונה, כשכולם מהצד השני לא נותנים ולא מרפים... היו מעטים
שנלחמו וחיו את חייהם כפי שהם היו רוצים, אבל כל החיים שלהם
היו רצופים כאב וסבל.

אולי אני חלשה, אולי אין לי אומץ להישאר אני, אבל אני נכנעת.
הפכתם אותי לבובה על חוטים שנמצאים בידיים שלכם. אתם קובעים את
חיי, אתם יודעים מה יהיה בעתיד שלי...