שערותיה עפות הן ברוח כמו קטיפה המלטפת את פניה.

תנועותיה עדינות ונראית היא כאש המרקדת על מרצפות הגיהנום.

מתונה ועצורה, אילמת מדבריה... כאחת המראות היפים ביותר עלי
אדמות.

עיניה מסתכלות אל תוך עיניך חודרות, כאילו הן מבינות, כאילו
רואות ועוברות את מר כאבך.

כאבך שאינך יכול לחלוק עם אף נפש חיה, והיא... סגולת עולמי,
ומושיעת נפשי המעורערת מבינה כל

סנטים וסנטים בגופי הרועד והמתפתל מיגון.

לפעמים אף נדמה כאילו נועצת שיניה במקומות הרגישים ביותר,
בפצעייך הפתוחים קורעת את דרכה

מגיעה אל נבכי הלב, מתיישבת בוכייה, בודדה, עלובה, יפייפיה.

היא פותחת דלתות שמובילות אל עוד ועוד דלתות, ברווחי דלת לדלת
נמצאות מועקות, צלקות, שברי

רגש עמוסים בדמעות. והיא, היא אינה יודעת כיצד להתמודד...

לבסוף כשמניחה ידה המלטפת על כתפך, כמו משי מחליק היא מכסה את
גופך, לוחשת ומעלימה את צערך,

מגנה את כאבך, מחבקת את יצריך ומשחררת אנחה ארוכה וכואבת, כל
כך משחררת.

ואז היא נעלמת, ושוב אתה נמצא בודד ועלוב, מתכסה בסדיני השלכת,
מתערטל למראה הירח המייבב.

ואתה קורא בשמה, שמה הענוג והטהור "אושר".