השעה - 5:53:00 (לפנות בוקר) ואני פשוט מרגיש דחף עצום לכתוב!
זהו הפרק השלישי והאחרון בטרילוגיה של דמדומי לילה.
הלילה הסתכלתי על הכוכבים. אני חושב שבכדי באמת לתפוס את היופי
הנשגב של שמי הלילה צריך לכבד אותם בהתבוננות, בהפנמה. כשבאמת
מסתכלים לשמיים אפשר לראות הרבה יותר מאשר כוכבים וירח.
הסתכלתי על כוכב שתפס את עיני, לא כוכב מיוחד, אפילו לא זוהר
במיוחד ולפתע קלטתי עד כמה אני קטן וחסר חשיבות. ההרגשה הזו
גרמה לי פשוט... תחושה שבין עצב להתרגשות! עצב - אני קטן וחסר
חשיבות... התרגשות - אני חייב לשנות את זה!
אני מבין שבמובן מסויים יש לי חשיבות ומעשי משפיעים על אנשים
אחרים אבל אני רוצה לגדול! אני רוצה לחיות לנצח בין דפי
ההיסטוריה! ששמי יהדהד עד שלא יוכל עוד וייעלם למשכנו בין
הספרים והמעשיות.
שאיפות שכנראה יישארו בגדר שאיפות... ואולי...
אני לוגם מהבירה ונותן לנפשי לשוטט, שלווה - כולנו מחפשים את
שלוות הנפש, אבל כמה מאיתנו פועלים למצאה..? רבים האנשים
האומרים "רע לי בחיי" מעטים האומרים "רע לי בחיי אבל היום
פעלתי בכדי שיהיה לי יותר טוב." דבר אינו קורה אלא אם גורמים
לו לקרות! לעולם לא יבוא דבר טוב בחינם! רק בזיעה ובדם תזכה!
אינני שליו, הריני עדיין מחפש אבל אני קרוב, הווו כה קרוב, אני
יכול להרגיש את זה כסנטימטר מעבר להישג ידי. האם זוהי השלווה
האמיתית? הרי אדם אינו יכול להיות בשלווה מוחלטת, הדבר אינו
אפשרי ולא רצוי! מי היה רוצה להיות בשלווה עילאית?! לאבד כל
קשר עם המציאות היום יומית?! השלווה האמיתית איננה מוחלטת אלא
שהיא דרגה מתחת לשלווה המוחלטת... זהו המצב שבו אתה שליו, יש
לך הבנה מלאה אבל אתה עדיין טרוד, זוהי שלוות נפש אמיתית!
להבין! לקבל! להגיב! אחרת - מה אנחנו?!
קו המחשבה שלי נקטע, השעה - 5:53:01.
השמש זורחת לאט... לאט... הזריחה... היא כל כך יפה! רעש הים
הקרוב גורם לי להתמלא בתחושת עונג יוצאת במינה.
לרגע שכחתי את כל צרותי, אני מניח שאי אפשר לחמוק מהן ליותר
מדי זמן, תמיד היו ולנצח יהיו והן תמיד יחזרו ואני תמיד אאמץ
אותן אלי בזרועות פתוחות ובחום מזמין...
לילה טוב וליל מנוחה, תקופה נגמרת ותקופה מתחילה, טבע העולם
ומחזוריות אין סופית. נגמרה אחת התקופות היפות בחיי ואני מביט
קדימה אל עבר עתיד לא ידוע, בתקווה אל עבר תקופה יפה יותר...