[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שוקי גלילי
/
בשקט בשקט

לשאול, הפסקתי כבר לפני חודשים. היא לא אוהבת שאני שואל. דווקא
לא שאלתי הרבה, אבל זה מלחיץ אותה ששואלים אז הפסקתי. עכשיו
הפסקתי גם להגיד. מאז יום חמישי אני לא אומר לה שאני אוהב
אותה.

זו לא הפעם הראשונה. כבר ניסיתי את זה כמה פעמים. אני כבר יודע
את הכללים. אסור לומר שום דבר דומה, או משהו שאפילו יזכיר. שום
דבר מפליל. גם לא לומר לה בבוקר שהיא יפה. ככה זה - אתה אומר
משהו מיותר, וזה מתגלגל, מתפתח, ולפני שאתה מבין מה קורה אתה
אומר לה שאתה אוהב אותה, ושוב, ואז הכל נגמר. אז אסור, פשוט
אסור, לא רק להגיד אלא גם להראות לה, או לרמוז באיזו צורה,
שעכשיו, בדיוק עכשיו, אתה מת לומר לה שאתה אוהב אותה. והכי
אסור שהיא תדע שזה בכוונה, כי אז זה הופך למין תחרות שטותית
כזו של מי-יישבר-קודם. ברור שאני.

אבל הפעם אני אצליח. אני מכין לה קפה וסופר כל גרגיר. היא
אומרת שאף אחד לא יודע להכין את הקפה שהיא אוהבת כמוני. הגדול
מכולם, היא אומרת. מי יודע מה הייתה עושה בלעדי. אני מסתכל
עליה מהצד. כואב לי לראות כמה רע לה. "זה משהו שאני צריכה
לפתור עם עצמי", היא אומרת תמיד, "זה לא שלך. לא קשור אליך".
אני מסתכל על העיגולים השחורים מסביב לעיניים שלה, ועצוב לי.
כל-כך עצוב. ככה, ברגעים של בהירות, אני אומר לעצמי שאולי זו
גם אשמתי. אולי הייתי צריך להשאיר לה מרחב נשימה. אולי לא צריך
להגיד לבחורה אלף פעם ביום שאתה אוהב אותה. אולי אסור לאהוב
הכל - גם את כתמי השמש, גם את סימני המתיחה, גם את הצלוליטיס,
גם כשהרגליים לא מגולחות, גם כשלא התקלחה יומיים. גם כשהיא
מפחדת. גם כשהיא מעירה אותך באמצע הלילה, בוכה. גם כשהיא עלובה
כל-כך. או לפחות לא להגיד את זה. אני חושב שהיא לא יכולה לסלוח
לי על זה שאני אוהב אותה כמו שהיא. כאילו לא מאמין שהיא תשתנה.
אבל מה לעשות שככה אני אוהב. אותה. את כולה. כמו שהיא. גם את
החסרונות שלה. גם את החולשות. גם את השיעולים והכחכוחים
הקטנים. אפילו את הגאווה המטופשת הזו. אפילו את איך שהיא מדברת
בטון החכם-הנוזף הזה שלה, עם הסיגריה בין האצבעות והאגודל
מקופל לתוך היד הקפוצה. על מי היא עובדת.

נדמה לי שהיא מתחילה להראות סימני חולשה. הבוקר היא הייתה די
נחמדה. הכינה קפה והכל. חייכתי אליה. אחר-כך התיישבה לידי על
הספה, הניחה את הראש, מתפנקת. לקחה את היד שלי והניחה עליה,
ודרך הסוודר השחור יכולתי להרגיש את פעימות הלב שלה. ישבתי שם
עם העיתון, לא נושם, וניסיתי שלא תרגיש כמה טוב לי ככה. אחרי
זה היא קמה והתקלחה, ואני חשבתי - קיבינימאט, לפני שנה הבחורה
הזאת הייתה משאירה לי פתקים מצויירים על המקרר, ומדברת בקול
מצחיק, ומפתיעה אותי תמיד בחיבוק מאחור כשלא הייתי מוכן.
וכשהייתה שואלת אם אני אוהב אותה, ואמרתי שכן, הייתה זורחת
מאושר. עכשיו מוצ"ש. היא בחדר השני, וכבר יומיים אני לא אומר
לה שאני אוהב אותה. בעקביות. בעקשנות. בגבורה. בסבלנות.
בתקווה. בדבקות. לא אומר שאני אוהב, ולא אגיד, וכלום לא ישנה
את ההחלטה הזו. אפילו אם תרצה אני לא אומר. אבל אלוהים, כמה
שאני רוצה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מאמין, אני
מאמין
באמונה שלמה

ישו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/9/01 20:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שוקי גלילי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה