פעם, היו לי ערכים מוחלטים. השחור היה שחור והלבן היה לבן
מאוד.
אבל, הגיל עשה את שלו וגיליתי שאפור זה צבע שמאוד מתאים לי
לעיניים, אז התחלתי להשתמש בו.
לעשן נרגילה, פה ושם... חיים רק פעם אחת.
לתפוס טרמפים, ממילא אין אנסים בשעות כאלה.
לרדת בלימודים, כשנגיע לאוניברסיטה נתחיל להשקיע.
לצאת מביה"ס באמצע היום, זאת לא אני אשמה. זאת המורה. היא תמיד
נטפלת אליי.
רשימה נאה, לא?
ומפה לשם, בלי לשים לב, איבדתי את עצמי בכל הבלאגן. אני כבר לא
הנטע שהכרתי. בטח לא זאת ששרון הכירה ואהבה. היא בטח עוד
אוהבת. אבל קצת פחות מכירה. אז החלטתי. מפחיתים בנרגילה
ובטרמפים. עולים חזרה למסלול בלימודים. לא חוזרים הביתה באמצע
היום (גם אם יש שיעור לשון).
כי אני בטוחה שהיא רואה. ולא שמחה ממה שהיא רואה. והדבר הכי
חשוב זה שהיא תהיה שמחה. לא? כי היא הבטיחה, שגם אם הדרך ארוכה
וקשה, אנחנו יחד. כך יותר קל. היא לא עזבה אותי. פיזית היא לא
כאן אבל אני מרגישה אותה כל הזמן. בעיקר כשהאור נכבה.
בטח היא הייתה אומרת: "שטויות, נטע, את מתבגרת". "תעשי שטויות,
זה בריא".
אבל בכל זאת, למרות הכל הייתה מתנגדת לאפור שנהיה לי בחיים.

הבנתי ,
אפור זה צבע לא משהו...
אבל, לאיזה צבע לפנות?