פרולוג
עומר ישב בחדר של שירה ובהה בחלון במשך כמה דקות, הוא התחיל
לחשוב צלול יותר. המכוניות חלפו על פני הכביש במהירות. לאנשים
יש נטייה למהר. עומר אף פעם לא הבין לאן כולם ממהרים, ומה היה
קורה אילו היו מאחרים בכמה דקות. אולי היו פחות תאונות, ולא רק
תאונות דרכים. הרי כשצריכים לעשות דברים באמת חשובים תמיד
דוחים אותם. אנשים נוטים לא להקשיב ללב שלהם, ובמקרים היותר
גרועים, לזלזל בו. עומר ראה לפני כמה ימים סרט בטלוויזיה עם
שירה. הגיבור של הסרט היה חכם ויפה, והוא אהב את הגיבורה של
הסרט, שגם היא הייתה די מושלמת. אבל הוא לא מיהר להתוודות על
אהבתו, וכשסופסוף החליט להתוודות כבר היה מאוחר מדי. כשנגמר
הסרט, שירה ועומר צחקו המון זמן, למרות שזה היה סוף עצוב. צחוק
משחרר שכזה, תחושה מעיקה רבצה על ליבם במשך הסרט כולו, אבל
אנשים נוטים לא להתייחס ללבם ברצינות הראויה לו. עכשיו עומר
יודע זאת. כשהם צחקו, עומר חשב לעצמו שהוא בכלל לא מושלם. עומר
ישב בחדר של שירה ובהה בחלון במשך כמה דקות, עד שהעצב עלה לו
ללב ומשם לעיניים.

עומר היה ילד בינוני. לא הכי יפה, אבל גם לא הכי מכוער. היה לו
שיער שחור קצר ועיניים חומות גדולות שידעו למצוא את העצב במבט
של שירה, כמו גם את השמחה ושאר הרגשות. שירה, שירה הייתה ילדה
יפה. ממש יפה. היה לה שיער שחור ארוך, ועיניים ירוקות עמוקות
שנועצות מבט בכל דבר, כאילו רוצות למצות כל תמונה עד תום,
מפחדות שהכול יגמר בלי התראה. אבל שירה לא ידעה שהיא יפה,
לפחות עד שעומר אמר לה. עומר ושירה היו שקטים מאוד יחסית
לאנשים אחרים. פעם שירה אמרה לעומר שלפעמים, בסיטואציות
מסוימות המילים ממש אלימות, במיוחד צעקות שוברות את השתיקה,
והרי השתיקה שווה זהב. שירה הכי שנאה מבטים. לא את המבטים של
עומר, שהיו מלטפים אותה וגורמים לה להרגיש בטוחה ומוגנת. אלא
את המבטים שאנשים זרים נעצו בה, במיוחד אחרי ששמעו על אימא
שלה, שהיא בכלא כבר כמעט שמונה חודשים. מבטים מתנשאים/ מרחמים/
נגעלים/ שונאים. בכל מקרה, שירה שנאה את כל המבטים שלא היו של
עומר. היא אמרה לעומר שלאנשים יש נטייה לשפוט אחרים לפי פרטים
חיצוניים שלא נוגעים לנשמה, שהיא ממש בפנים. בגלל זה שירה לא
ידעה שהיא יפה, לא היה אכפת לה מהמראה החיצוני. כמו שלעומר לא
היה אכפת מאימא של שירה. עומר דווקא זכר אותה כאדם נחמד, הוא
זכר שהיא הייתה מסיעה אותם כמעט כל יום בקיץ לבריכה.

שירה הייתה הידידה הכי טובה של עומר. למעשה היא היתה הידידה
היחידה שלו. הם הכירו זה את עוד מהגן. בהתחלה, עומר היה הילד
החדש, אבל שירה הגיעה לגן באמצע השנה והתואר הועבר אליה. בגלל
שירה עומר הרגיש קצת מאוים ושתופסים לו את המקום, אבל מהר מאוד
הוא התרגל והתחיל ליהנות מלהיות בין ה"וותיקים", בעיקר בגלל
שירה. הוא הפך להיות המדריך האישי שלה. הוא הסביר לה איפה כל
המשחקים, מתי אוכלים, מתי משחקים, מה אסור ומה מותר. שירה
בעיקר נהנתה שעומר ענה על כל השאלות שלה, ולא התרגז אם אלו היו
שאלות חטטניות מדי, או לא מעניינה. עומר אף פעם לא אמר לשירה
שהיא קטנה מדי ושאלה דברים לא לגילה. שירה הייתה בוגרת מאוד
לגילה. החיים שלה ביגרו אותה. היא העריכה את עומר על ההקשבה
שלו מאוד, למרות שהיא עדיין לא דיברה איתו על דברים אמיתיים,
היא רצתה להתחבר איתו, לא להפחיד אותו, וחוץ מזה הוא גם היה לא
מספיק מפותח מנטאלית בשבילה. שירה אהבה את זה שהוא לא דיבר
הרבה, והסתכל לה אל תוך העיניים. זה עוד היה לפני שאנשים
התחילו להסתכל עליה ב"מבטים רעים" (כך היא כינתה את המבטים
העוינים שננעצו בה לעתים קרובות).שירה נהגה לשאול את עומר בכל
פעם שהוא הסתכל עליה במבט חודר שכזה, מה הוא מחפש כל כך עמוק
בעיניים שלה, ועומר אף פעם לא ענה לה. בדיעבד שירה יודעת שהיא
התחברה עם עומר בגלל העיניים שלו. אף אחד לא ניסה להקשיב לה.
אפילו לא בבית. במיוחד לא בבית. אבל העיניים של עומר תמיד היו
קשובות. ולשירה היה הרבה מה להגיד, אפילו אם זה רק במבטים.

בכיתה ג' הכיתה של שירה ועומר נבחרה להציג את הטקס של שבועות.
בחזרה הגנראלית לא היה הרבה מה לעשות, כולם ידעו את הקטעים
שלהם בעל פה, רק הבנות של הריקוד היו צריכות להשתפשף קצת, כדי
שיעשו את כל התנועות בקצב אחיד. בינתיים הבנים שיחקו כדורגל,
ועומר ישב לבד על המעקה שבין מגרש הכדורגל לבין הרחבה שבה רקדו
הבנות וביניהן שירה, ובהה ברצפה. הוא היה כל כך רגיל שאף אחד
לא בוחר אותו לקבוצה שלו שהוא כבר הספיק לשכנע את עצמו שהוא
שונא כדורגל ושזה משחק טיפשי. אבל במעמקי ליבו, הוא רצה שכולם
ירצו לשחק איתו, שתמיד יבחרו אותו ראשון, הוא  רצה לספר לכולם
על היופי של שירה ועל כמה שהיא חכמה. הוא ידע שכל הבנים אוהבים
את שירה, אבל הוא אפילו לא העלה בדעתו את הרעיון שמישהו יכול
לאהוב אותה כמו שהוא אוהב. כשגיא שאל אותו אם הוא ושירה חברים,
עומר לא ענה. הוא בכלל לא הבין מה זה להיות חברים. היה להם טוב
ככה, כמו שהם, שירה ועומר, עומר ושירה. לפעמיים ילדים מהכיתה
היו צוחקים עליהם שהם כל הזמן ביחד. שירה אמרה שזה מקנאה או
מבושה, אבל בכל מקרה צריך להתעלם. לפעמים היה נדמה לעומר ששירה
לא הייתה חלק מזה באמת, בגלל שלא היה אכפת לה מה אנשים אחרים
חושבים. לשירה ועומר הייתה מן בדיחה כזאת, כל פעם שהמורה צעקה
וביקשה מהתלמידים קשר עין הם הסתכלו זה על זו ממש חזק, בלי
למצמץ עד שממש כאבו להם העיניים. פעם אחת התלמידים בכיתה
הסתכלו עליהם כשהם עשו את זה, וזה הצחיק את שירה כל כך שגם
עומר צחק והם לא יכלו להפסיק לצחוק, אפילו כשהמורה הוציאה אותם
מהשיעור הם המשיכו לצחוק במסדרון מחוץ לכיתה. ככה עומר למד לא
להתייחס לכולם. הוא הבין שרק שירה חשובה. כשהוא אמר לה את זה,
היא צחקה ואמרה שיש דברים יותר חשובים ממנה. כמו המשפחה שלו
למשל. עומר אמר לה שהיא טועה. אבל שירה רק צחקה כמו תמיד ואמרה
שהלוואי שהוא צודק.

בתחילת כיתה ה' הייתה מסיבה בבית של נטע, אחת החברות של שירה.
הם שיחקו "שתי דקות בגן עדן". עומר ושירה בחרו אחד את השנייה,
כמו תמיד. כשהגיע תורם הם נכנסו לחדר של נטע והתיישבו בנוחיות
על המיטה שלה. שירה חייכה ואמרה שהם מהזוגות היחידים במשחק הזה
שלא יושבים על קצה המיטה בהיסוס ושותקים. עומר חייך גם הוא,
ואמר שהיותר גרועים הם הזוגות שלא שותקים, אבל אומרים המון
שטויות. עומר ביקש משירה "קשר עין" וכשהוא הסתכל עליה היא שאלה
אותו שוב מה הוא מחפש כל כך עמוק בעיניים שלה. עומר לא הוריד
את המבט שלו מהעיניים שלה, ואמר שהוא מדמיין שיש לה בתוך כל
העין נחש ירוק ענקי שצריך להפנט אותו במבט כדי שהוא לא יתפרץ
החוצה ויתקוף. שירה ועומר צחקו. שירה אמרה שזה הסוד הכי גדול
שסיפרו ב-"שתי דקות בגן עדן" אי פעם ועומר אמר שזה נראה ככה
בגלל שבעיניים שלה יש הרבה גוונים של ירוק. שירה הסתכלה על היד
של עומר שהייתה כרוכה סביב מותנה כמו תמיד. היא אמרה לו שהוא
הבנאדם הכי חשוב לה בעולם ועומר ענה שזה לא יכול להיות כי
המשפחה הכי חשובה.

בחופש הגדול שבין כיתה ה' לכיתה ו' עומר ושירה נסעו לבריכה
ביחד. הם שחו קצת, השתזפו קצת ודיברו המון. שירה רצתה ארטיק,
אז עומר הלך לקנות לה. הוא עמד מעל המקרר של הארטיקים רועד
מהקור ועטוף במגבת הצבעונית שאימא של שירה הביאה להם. הוא פתח
את הידית של המקרר ובחן את כל הארטיקים מקרוב, הוא ידע שזה
טיפשי, אבל הוא רצה את הארטיק הכי מיוחד בשביל שירה. המוכר של
הקיוסק צעק עליו שיסגור את המכסה של המקרר. כאילו שהארטיקים
ימסו תוך חמש דקות. בסוף הוא בחר לשירה את הארטיק החדש, הוא
היה מצופה בשוקולד שחור, וכשנוגסים בו יוצא כזה נוזל אדום חמוץ
כזה וטעים, עומר ידע את זה כי אחותו קנתה לו כזה לפני שבוע,
וזה הארטיק שהוא הכי אוהב. בהתחלה הוא לקח שני ארטיקים כאלה
אבל התברר שלא היה לו מספיק כסף. אז בסוף הוא קנה לעצמו ארטיק
קרח צהוב, ולשירה את הארטיק המיוחד. הוא מצא את שירה יושבת
מחוץ לקיוסק על אחד מכיסאות הפלסטיק של הבריכה, ומיד התיישב
לידה. הכיסא היה רטוב ודביק אבל לא היה אכפת לו. הוא הביא
לשירה את הארטיק, והתחיל לאכול את הארטיק שלו. כששירה נגסה
בפעם הראשונה בארטיק, הנוזל האדום טפטף לה עם היד, היא הפילה
את הארטיק על הרצפה ועצמה את העיניים בחוזקה. עומר לא הבין מה
קרה ולמה שירה עוצמת עיניים. הוא הלך איתה לברזייה והיא שטפה
את הידיים. אחר כך הוא קנה לה ארטיק חדש, צהוב כמו שלו, אבל
הוא קצת התאכזב שהיא לא אכלה את הארטיק. הם התיישבו על הדשא
ושתקו. לפתע שירה אמרה שהיא שונאת צבע אדום. שזה מזכיר לה דם.
כשהיא הגתה את המילה היא נראתה לפתע חיוורת וחלשה כל כך. ועומר
לפתע הבין איך מילים יכולות להיות אלימות. כשהם סיימו את
הארטיקים היה כבר מאוחר, והם חזרו הביתה.

בכיתה ו', ביום שבת אחד, עומר ושירה נפגשו בפארק שבמרכז העיר.
שירה דיברה על כלבים ועל חיות בכלל, היא אמרה שמה שאנשים עושים
לחיות זה כמו שואה. ההתלהבות שבה דיברה גרמה לו להסכים איתה,
למרות שהוא לא באמת חשב כמוה. היא גם אמרה שלפעמיים יהודים
הרבה יותר גרועים מהנאצים, לפחות תיאורטית. והיא גם אמרה שהיום
לא יכולה להיות שואה והיא התחילה להסביר משהו על אנשים חלשים
אבל היא לא הצליחה להסביר לעומר למה היא בדיוק מתכוונת וזה גם
נשמע לה אכזרי מדי, אז היא פשוט שתקה. הם הסתכלו על הילדים
הקטנים ששיחקו כדורגל בפארק ועומר נזכר שפעם הוא רצה להיות
כדורגלן מצטיין כדי שיאהבו אותו וחשב לעצמו כמה טיפשיות
המחשבות של ילד בכיתה ב'. הוא ידע ששירה תמיד הייתה בוגרת, אף
פעם לא היו לה מחשבות טיפשיות כאלה. והוא העריך אותה עוד יותר
בגלל שהיא בכל זאת התחברה איתו. באותו הרגע הוא אהב אותה יותר
מתמיד. הוא חיבק אותה חזק מאוד. בתוך החיבוק עומר הרגיש לרגע
פחד. ששירה תיגמר. שהיא סתם חלום. הוא חשב על המבט של שירה
שכאילו רוצה למצות כל תמונה עד תום, מפחד שהכול יגמר בלי
התראה. "שירה ועומר, עומר ושירה" הוא התחיל לשיר כמו שהילדים
בכיתה ב' שרו להם, ממבוכה, מקנאה או מכל סיבה שהיא. הוא אהב
לגלגל את השמות האלה על הלשון. "שירה ועומר, עומר ושירה",
שירה הצטרפה אליו והם הגבירו את המהירות. עד שבסוף יצאו להם
מילים מוזרות כמו "שירעו" ו-"מרשי".הם השתתקו בבת אחת ושירה
אמרה שהם ממש כמו בנאדם אחד, ועומר הציע שיקראו לאדם הזה עושר,
"עו" של עומר, ו"שר" של שירה, אבל שירה לא אהבה את הרעיון, היא
אמרה שעושר זה גשמי מדי ולא מתאים להם. בסוף הם הסכימו על
אושר.

כמה ימים לפני סיום כיתה ו' היועצת של בית הספר נכנסה לכיתה של
אושר (כבר כולם קראו להם ככה) וביקשה מהם להוציא דפים ולכתוב
שם של מישהו אחד שהם רוצים שיהיה איתם בכיתה בחטיבה. היא ביקשה
מהם לא למהר, ואמרה שזה עניין רציני ובעל השפעה על העתיד שלהם,
היא נתנה להם שעה חופשית לחשוב, ואפשרה למי שמתקשה לבחור לחשוב
בבית ומחר להגיש לה את הדף במעטפה. עומר ושירה ישבו וחייכו זה
לזו. הם כבר ידעו במי לבחור. אחרי שהם שרבטו את השמות שלהם
במהירות על דף נייר תלוש, עומר החליט לצייר את שירה, אבל הוא
לא הצליח, יצא לו מן נחש ירוק שהצחיק את שניהם עד דמעות. אחר
כך, שירה החליטה שגם היא רוצה לצייר, היא הוציאה את העט השחור
שלה, השאילה מנעם, חברה שלה, את הטושים הצבעוניים שלה והתחילה
לצייר. הציור של שירה היה יפה מוזר וקצת מפחיד. היו שם שתי
עיניים ענקיות, אחת  צבועה בחום ואחת בירוק, מהעין החומה ירדה
דמעה ענקית והמון טיפות קטנות, ומהעין הירוקה ירדה טיפה ענקית
של דם (לפי הצבע זה היה ממש ברור) ליד העיניים היה מן לב עקום
כזה שלידו הייתה סכין אחת גדולה עם להב חדה מאוד, ולידה סכין
קצת יותר קטנה, שהלהב שלה עשויה כולה מעיניים. העיניים היו קצת
מאיימות למי שהביט בציור, כאילו שהמון אנשים נועצים בו מבט.
שירה סיפרה לעומר שלפעמים, כשאבא שלה מרביץ לה יורד לה דם, אז
היא עוצמת עיניים ממש חזק כל הדרך לכיור שבשירותים, ופותחת את
הברז בעיניים עצומות, מעיזה לפקוח עיניים רק כשהיא בטוחה שאין
סימנים לדם. בהפסקה, שירה הראתה לעומר שיר שהיא כתבה.

בין המיקרו למקרו
בין החיה ליפה
בין הזרע לפרח
בין לבלוב לפריחה
אני,
בהתהוות.

היא הסבירה לו שהיא מרגישה באמצע תהליך התפתחות. היא אמרה
שבסוף התהליך היא תרגיש שלמה עם עצמה, והיא הבטיחה שכשהיא תגיע
למצב הזה היא תשכתב את השיר.

יום אחד בכיתה ח', שירה לא הגיעה לבית הספר. עומר ידע שהיא לא
חולה או משהו כזה כי אתמול הם הכינו עבודה ביחד. הוא התקשר
לפלאפון שלה באמצע השיעור, היא לא הייתה זמינה, כמו תמיד. עד
ההפסקה הוא נכנס ללחץ. הוא הבריז מהשיעור השלישי והלך לבית
שלה. לא היה שם אף אחד. הוא ניסה שוב בפלאפון שלה. "שלום,
הגעתם לפלאפון של אוש...בעצם שירה. תשאירו הודעה אחרי ה.." הוא
ניתק, והחל ללכת לכיוון ביתו. אולי היא הלכה לבדיקות או משהו.
בדרך כלל היא לא מודיעה על דברים כאלה. בבית הוא פתח את
הטלוויזיה, אבל לא היה מה לראות. בחמש אימא שלו חזרה הביתה.
בינתיים הוא הספיק להתקלח ולנוח קצת. היא שאלה אותו אם הוא אכל
משהו, והוא ענה הוא לא רעב. בעשרה לשמונה אבא שלו חזר, וביקש
ממנו להדליק חדשות. הוא זוכר שאמרו בכותרות של החדשות ש"נערה
בת 14 התאבדה לאחר שאביה הכה אותה קשות". הוא זכר שהוא ראה את
התמונה של שירה מחייכת וברקע הקריין קורא את שמה בקול סמכותי.
ההורים של עומר החליפו ביניהם מבטים, אימא של עומר התכוונה
לומר משהו, אך עומר חסך ממנה את המעמד ופנה לחדרו. עומר נרדם.
הוא התעורר רק למחרת בצהריים.

כשהיה כבר חושך, עומר הלך לבית של שירה. הוא נכנס בלי לדפוק,
היו שם כמה קרובי משפחה של שירה שהוא לא הכיר. הבית היה חשוך
והאווירה הייתה קודרת. הוא נכנס, הציג את עצמו, וביקש ללכת
לחדר של שירה. הוא לא היה בטוח אם הם שמעו מילה מדבריו, כולם
שם בכו, כולם חוץ ממנו. הוא פנה לסוף המסדרון ועמד מחוץ לדלת
של שירה במשך דקות ארוכות. לבסוף נכנס פנימה והתיישב על המיטה.
הוא פתח את המגירה של הספרייה של שירה ופשפש קצת בין הניירות.
הוא מצא שם תמונה של שירה, וציור של נחש ירוק שהוא עצמו צייר
לפני כמה שנים. עומר הבין שהנחש יצא מהעיניים של שירה ותקף
אותה. הוא אף פעם לא אמר לשירה שבעיניים שלה הוא מצא כאב ועצב
מוסווים בין כל החיוכים והצחוקים. הוא לא אמר לה שצריכים
להוציא אותם החוצה בצורת דמעות או צעקות. הוא לא הזהיר אותה
שהם יכולים לצאת בעצמם ולהיות קטלניים. והוא לא היה שם כדי
לדכא אותם במבטו. הוא לא העלה על דעתו ששירה לא ידעה את זה
לבד. הוא המשיך לפשפש בין הניירות ומצא עוד ציור אחד, של שירה.
היו שם שתי עיניים ענקיות, אחת  צבועה בחום ואחת בירוק, מהעין
החומה ירדה דמעה ענקית והמון טיפות קטנות, ומהעין הירוקה ירדה
טיפה ענקית של דם (לפי הצבע זה היה ממש ברור) ליד העיניים היה
מן לב עקום כזה שלידו הייתה סכין אחת גדולה עם להב חדה מאוד,
ולידה סכין קצת יותר קטנה, שכל הלהב שלה עשויה כולה מעיניים.
העיניים היו קצת מאיימות למי שהביט בציור, כאילו שהמון אנשים
נועצים בו מבט. הוא ניזכר בפעם הראשונה ששירה סיפרה לו על אבא
שלה. הוא דימה את שירה לבצל. לבצל, יש הרבה שכבות, ולוקח זמן
לקלף אותן כדי להגיע לליבה. כמו שירה. רק ששירה גורמת לאנשים
לצחוק במקום לבכות. עומר המשיך לחפש. היו במגירה המון דפים,
אבל עומר חיפש שיר מסוים. כשמצא את מה שחיפש תחב את הדף לכיסו
ויצא מהחדר בשקט. כשחזר לביתו, הוא שכתב את השיר, כדי למלא את
השבועה של שירה.

אפילוג
למחרת, בהלוויה, עומר קרא את צמד השירים בפני כולם, והוא ידע
שאף אחד לא באמת הבין אותם. כשהכל נגמר הוא הלך שוב לבית של
שירה והכניס את השירים בחזרה למגירה. הוא ישב בחדר של שירה
ובהה בחלון במשך כמה דקות, הוא התחיל לחשוב צלול יותר.
המכוניות חלפו על פני הכביש במהירות. לאנשים יש נטייה למהר.
עומר אף פעם לא הבין לאן כולם ממהרים, ומה היה קורה אילו היו
מאחרים בכמה דקות. אולי היו פחות תאונות, ולא רק תאונות דרכים.
הרי כשצריכים לעשות דברים באמת חשובים תמיד דוחים אותם. אנשים
נוטים לא להקשיב ללב שלהם, ובמקרים היותר גרועים, לזלזל בו.
עומר ראה לפני כמה ימים סרט בטלוויזיה עם שירה. הגיבור של הסרט
היה חכם ויפה, והוא אהב את הגיבורה של הסרט, שגם היא הייתה די
מושלמת. אבל הוא לא מיהר להתוודות על אהבתו, וכשסופסוף החליט
להתוודות כבר היה מאוחר מדי. שנגמר הסרט שירה ועומר צחקו המון
זמן, למרות שזה היה סוף עצוב. צחוק משחרר שכזה, תחושה מעיקה
רבצה על ליבם במשך הסרט כולו. אבל אנשים נוטים לא להתייחס ללבם
ברצינות הראויה לו. עכשיו עומר יודע זאת. כשהם צחקו, עומר חשב
לעצמו שהוא בכלל לא מושלם. עומר ישב בחדר של שירה ובהה בחלון
במשך כמה דקות, עד שהעצב עלה לו ללב ומשם לעיניים.