קרה לכם פעם שחיבבתם מישהי? אולי אפילו אהבתם אותה? לנוויל זה
קרה. יותר מפעם אחת. ולשם שינוי, הפעם היא לא התעלמה ממנו.
נוויל כבר התרגל להיות בלתי-נראה, זה לא אומר שהוא נהנה מזה.
היה לה שיער צהוב: לא בלונדיני אלא ממש צהוב, מסודר בבקבוקים
כאילו המאה העשרים היא אופנה חולפת. העיניים שלה היו ירוקות
כמו... כמו... נוויל מעולם לא היה טוב בדימויים. דומות לאלו של
הארי, כשחושבים על זה. אבל להארי לא היה צחוק כזה מתגלגל
ושפתיים ורודות בהירות ופנים מושלמים בצורת לב. לא היו לו עוד
כמה איברים חיוניים, למעשה. הוא כבר ראה אותה באולם הגדול או
בספרייה, מדי פעם - אך זו הייתה הפעם הראשונה ששמע אותה מדברת
או ראה את הבעת הריכוז הקריקטורית-כמעט על פניה, או שמע את
הצחוק שלה מקרוב...
לנוויל היה אמון מועט מאוד באהבה ממבט ראשון (שהרי מי תתאהב בו
ממבט ראשון?). הוא תמיד החליט שהוא מחבב בנות על סמך היכרות
מעמיקה איתן וידיעה שהן מחבבות אותו במידה מסוימת. בכל זאת,
הוא חשב שזה היה זה.
נוויל המס את הקדרה שלו וקיבל עונש מסנייפ. היא שפכה מיץ חובזה
על תלמידה אחרת מרייבנקלו - גם את זה סנייפ לא אהב. ריתוק ביום
ראשון בערב, מצד שני, היה עונש שסנייפ אהב מאוד להעניק. נוויל
תיאר לעצמו כי המחשבה על כמה מתלמידיו הסוררים, כולם דחוסים
ביחד במרתף ושרויים במצב רוח רע, גרמה לסנייפ לזמר בעליזות
אי-שם במשרדו. למרות זאת, כשמצא את עצמו בחברתה במרתף
השיקויים, מרוקן קרבי לטאות לכיתה של מחר, נדמה היה לנוויל שכל
לטאה ולטאה מחייכת אליו. זה עדיין היה מגעיל, אבל עודד אותו
במידה מסוימת.
"אז... את אוהבת את תורת הצמחים?" ניסה לשאול בזהירות, רוצה
לשבור את השקט. היא חייכה שוב - החיוך שהעניקה לנוויל לא דמה
בכלל לחיוכן של הלטאות (אם כי לא היה בכך כדי להפחית מכוונתן
הטובה של הלטאות, נוויל היה בטוח).
"לא," היא השיבה, נראית נבוכה, "לא ממש. אני אוהבת את פרופסור
ספראוט אבל המקצוע פשוט... אני ואימא אדמה כבר לא כל כך מדברות
אחת עם השנייה. אני יותר הטיפוס של... ממממ... כשחושבים על זה
- לשבת בחוץ על הדשא ולטבול את הרגליים באגם ולהסתכל על
העננים. אפשר לומר שאסטרונומיה זה הכי קרוב לזה... לא, בעצם
לא. אני לא אוהבת שום מקצוע."
היא לא סותמת את הפה לרגע. מצוין. ככה אני לא צריך לדבר
הרבה.
"למה? אתה אוהב?" היא שאלה.
"יש לי מימבלוס מימבלטוניה בחדר. זה צמח ממש אה, כלומר... אני
יכול להראות לך אותו מתישהו, אם תרצי. טוב, אני מניח שלא תרצי
כי את לא אוהבת את הצמחים, כלומר, תורת. אה. כן."
רוצה לראות את אוסף הגוגואים שלי? חשב נוויל. טיפש, טיפש,
טיפש!
הוא מצא את עצמו אומר יותר שטויות מהרגיל; חש את עצמו משעמם
ומגושם (הוא השחית כבר שתי לטאות על ידי חיתוך לא-מכוון של
מערכת העיכול שלהן. מיצי הקיבה גרמו לו ליבלות מוזרות על היד,
אבל הוא לא רצה להשאיר אותה לבדה במרתף, וסנייפ עלול לחזור כל
רגע ולגלות כי נוויל נעלם. המחשבה על כך גרמה לו לצמרמורת)
לידה.
"אגב, שכחתי לשאול," היא אמרה לפתע, מניחה את הסכין, "איך
קוראים לך?"
"נוויל," מלמל נוויל אל הלטאה שלו. "נוויל לונגבוטום."
"סוף כל סוף אני יודעת איך קוראים לך! ראיתי אותך המון פעמים
באולם הגדול עם הרמיוני גריינג'ר והארי פוטר - ידעת שהוא החבר
של צ'ו צ'אנג עכשיו? ילדה מעצבנת. כלומר, אני מבינה שהיא עצובה
בגלל סדריק - גם אני הייתי עצובה (הוא היה בשנה שלי, אתה
יודע), אבל היא לא חייבת ליילל על כל דבר במשך שעות, כל היום!
רובנו יודעים לשמור את הבכי שלנו ללילה... בכל אופן, אף פעם לא
ידעתי איך קוראים לך. נעים מאוד." הוא הושיטה יד מלוכלכת בקרבי
לטאה ונוויל לחץ אותה בהיסוס. שנה שביעית. היא הייתה תלמידת
שביעית. נוויל הרגיש לפתע מאוד בן חמש-עשרה. מלבד זאת, המקום
בו נגעה בידו היה חמים ופועם ומוגדר ומעקצץ.
"איך קוראים לך?" שאל, מרגיש ילדותי יותר ויותר. למה היא בכלל
מדברת איתי? היא הרי יודעת שאני בשנה החמישית. לא מעניין. לא
חשוב. אף אחד. טוב, לפחות מצאה לעצמה דרך להעביר את
הריתוק...
"אליס נאקפיגל."
וקראו לה אליס, מצוין. פניה הרזות של אימו בהו בו ממיטתה בבית
החולים על שם הקדוש מנגו. פתאום עלה בדעתו של נוויל כי היום
הוא אולי מדבר איתה, אבל מחר וולדמורט עשוי להופיע ואליס כבר
לא תדבר עוד עם אף אחד, לעולם. וולדמורט בטח יבוא מתישהו, ממש
כמו שהארי אמר. הוא רצה להסיט את השיחה מאירועי השנה שעברה.
"אגב, נוויל," היא השתמשה בשם שלו! "אני יכולה לקרוא לך נוויל,
נכון?" הוא הנהן. "אתה הולך ביום שבת להוגסמיד? חשבתי, מפני
שאתה אוהב את תורת הצמחים, ובכן, כמה חברים שלי ואני הולכים
לגינה של קרס הזקן כדי שפנדורה תוכל לאסוף איזה צמח לאמא שלה -
והוא מגדל שם כל מיני דברים די מגניבים, אז אולי תרצה לבוא גם.
בטח יהיה פחות משעמם עם יותר אנשים... ואני חושבת שהוא גם
הזכיר פעם משהו על המימבלבלום..."
"...מימבלוס."
"כן, זה. בכל אופן, בוא! כלומר, אם אין לך משהו לעשות. יש לך
משהו? ותן חיוך, למה אתה נראה כל כך מבואס? כלומר, ריתוק זה
מבאס, כן, אבל אתה נראה עגמומי לחלוטין... זה משהו שאמרתי? אל
תגיד לי שגם אתה מסתובב עם צ'ו צ'אנג? היא מדבקת?"
הוא צחק והניד בראשו לשלילה. היא חזרה לצ'ו צ'אנג, אך הפעם זה
לא נשמע לו נורא כל כך (אם כי נוויל תהה מה הארי היה אומר
עליה). הוא השתדל לשמור את החיוך על פניו עד שובו של סנייפ.
"לא סיימתם." זו לא הייתה שאלה. בתחתית החבית נחה לטאה מתה
אחרונה. אליס תפסה אותה במהירות, ניקתה אותה והטילה את איבריה
הפנימיים לצנצנת הנכונה - כל זאת מבלי להתיק את עיניה מהמורה
לשיקויים.
כשיצאו מהמרתף (נוויל היה בטוח שסנייפ מלמל משהו כמו "נראה כמה
זמן תחזיק מעמד הפעם, לונגבוטום"), חייכה אליו אליס. זה התחיל
להיות מטריד מעט, אבל נוויל קיווה שהיא עושה זאת מפני שהיא
נהנית מחברתו. הוא שם לב שיש לה רווח בין השיניים הקדמיות. אף
אחת מעולם לא הזמינה אותו להוגסמיד. ועוד אחרי היכרות של, כמה,
שעתיים וחצי?
"אז... ביי," החל באיטיות, מרגיש את עצמו מסמיק ומקווה שהוא רק
מדמיין את זה.
"צ'או," קרצה.

אליס... המחשבה על השם הזה הכאיבה לנוויל. בכל פעם שהרהר בו
עלו במוחו תמונות מהמחלקה הסגורה בקדוש מנגו. מסיבה זו, ניסה
שלא לחשוב עליה - על שתיהן - בכלל. מצד שני, קשה היה להתעלם
ממנה. היא נופפה לו משלחן רייבנקלו בכל ארוחה (רון כבר שאל
אותו פעמיים מי זו, אבל נוויל העמיד פנים כלא-שומע וחיכה
שהרמיוני תייעץ לחברה הטוב שלא להתעסק בעניינים שלא שלו). היא
נתקלה בו בדרך לטיפול בחיות הפלא וליוותה אותו עד לבקתה של
האגריד ("תראו," אמר מאלפוי, "ללונגבוטום יש חברה. אז כמה
הוא משלם לך לשבוע?" היא אמרה לו ללכת לשתות חומצה מלחית).
נוויל הרגיש ממש כאילו אכפת לה ממנו. זה היה מטריד. הוא החל
לתהות אם מישהו באמת שילם לה. למה שמישהי תרצה לשהות בחברתו
מרצונה החופשי?

"היי, שיימוס," פתח נוויל יום אחד כשהוא ושיימוס החליפו את
בגדיהם לאחר שיעור לחשים בנושא קסמי-קרצוף (שיימוס היה בן זוגו
בכיתה ונוויל לא הצטיין במיוחד בניקיון. או בקסמים.) "אתה
מסתדר עם לבנדר ופרוואטי ו... בנות, נכון?"
שיימוס משך בכתפיו, "אמ, אני חושב. נראה לי. לוידע. מקווה."
"טוב, נגיד שיש בת - ואתה... כלומר, נראה לך שאתה מחבב אותה.
והיא נחמדה אליך ולא אומרת לך ללכת להשיג לעצמך צמרור במקום.
בכל אופן, נגיד שאתה לא יודע עליה הרבה, כי היא לא בשנה שלך או
בבית שלך ונראה לך שהיא בכלל לא... כלומר."
"יש לך משהו עם אליס נאקפיגל?" שאל שיימוס. נוויל הרגיש כיצד
הקרביים שלו קופצים מצד לצד בחיקוי אמין למדי של לטאה בתהליכי
ניקוי. שיימוס חשב שהוא בכלל בליגה שלה? וכשחושבים על זה-
"מאיפה אתה מכיר אותה?" הוא שאל את שיימוס.
"בת דודה שלי מדרגה שלישית, מצד אימא - אירוע פה אירוע שם. אז
אתה יוצא איתה?"
"לא! לא... פשוט חשבתי ש... ובכן, אני באמת לא יודע עליה כלום.
היא נחמדה." פניו העגולים היו ירח בוהק של תקווה. "אני..."
"היא בסדר, אל תדאג. אבל אל תנסה שום דבר מטומטם, לונגבוטום,
אני אשמור עליך." שיימוס קרץ, טפח על כתפו של נוויל ויצא את
החדר.

ובכן, זה כבר קרה לו פעם. יותר מפעם... סילביה והרמיוני ואליס
רקדו סביבו, בגרסה מצומצמת של גולם במעגל. הן צחקו. איתו?
עליו. גולם, ובכן, זה מה שאני, לא?
אבל הפעם שחררה אליס את אצבעותיה של הרמיוני והושיטה לו,
לנוויל, את ידה. הם רקדו לבדם - רק הוא והיא - והנרות המרחפים
בחלל האולם הגדול הסתחררו סביבם. אליס התקרבה אליו ונשענה
כנגדו כאילו היה הנער היחיד בעולם. נוויל פקח את עיניו להביט
בה ומצא שהם רוקדים במחלקה הסגורה. הוא הביט באליס ושיערה
הבהיר והמבוקבק התחלף בגלים ארוכים בצבע חום-אפור...
נוויל התנער משרעפיו. כיתת שינויי-צורה לא הייתה זמן טוב לחלום
בהקיץ. החלזונות גלשו על השולחן והותירו שובל של ריר על גיליון
הקלף שלו. הוא ניסה להעלים אותם בפעם העשירית. אולי הוא כל כך
גרוע בקסמים מפני שהוא לא מרוכז. אי שם בקדוש מנגו, אחזה אליס
נאקפיגל בידו, נישקה את קצה אצבעו והעניקה לו נייר עטיפה של
מסטיק.

החממה של קרס הייתה לחה ומלאה בעשרות צמחים: בננות בומרנג,
קקטוסי קקפוניה, מנדרינות מצווחות... נוויל הכיר את כולם. אליס
נראתה משועממת והציקה לתלמיד שנה שישית מסלית'רין שהתלווה אל
החבורה. נוויל בהה בה כשהתגנבה מאחורי הסלית'ריני, הסירה את
משקפיו ומדדה אותם. הוא המשיך לבהות כשהתיישבה על החצץ
הטחוב-משהו והחלה לשחק "חמש אבנים" כשהיא משתמשת בשמונה אבנים
ומרחיפה באוויר את האבנים שפספסה עד שהצליחה לתפוס גם אותן.
למעשה, נוויל חדל לבהות בה רק כאשר הרימה את עיניה והחזירה לו
מבט.
"מה?" שאל נוויל.
"מה זאת אומרת מה?"
"למה את בוהה בי?"
"אתה התחלת," השיבה אליס וחייכה. כשהבין שהוא איננו בלתי-נראה
כפי שקיווה (או אולי חשש), חזר נוויל לנעוץ עיניים בצמחים,
משתדל שלא להסמיק. אליס נראתה חמודה כשהיא משחקת חמש אבנים,
חלפה המחשבה בראשו - ואז חזרה על מנת להקים שם מחנה.
צמח בעל עלי כותרת ורודים שנצנצו כאילו הדביק עליהם מישהו
אבני-חן לכד את תשומת ליבו. כעת, כאשר הבחין בנוכחותו של הצמח,
רחרח נוויל את הארומה שהפיץ: משהו בין סוכרייה על מקל לבין יום
גשם. אזדרכת טללים.

בפעם הראשונה שביקר בקדוש מנגו, עמד האביב בשיאו. כמובן שקשה
היה לראות זאת ברחובות הסואנים, אך בפארקים ובגינות לבלבה
הצמחייה כאילו אין בצורות בעולם. סבתא גררה אותו לפתחה של חנות
מוזרה, וחווית החצייה דרך הזכוכית הותירה עליו רושם עז (שכן
נוויל היה ילד בן חמש, נוח להתרשם ולא מודע למספר הפעמים בהן
הוא עתיד לעבור דרך זכוכית זו בהמשך).
"נוויל," אמרה לו בעודם מהדסים אל עבר המדרגות, "אתה יודע את
מי אנחנו הולכים לראות, נכון?"
"אבא ואמא!" קרא נוויל. הוא ידע שהוריו אינם בסביבה מסיבה
כלשהי וידע שמשהו רע פגע בהם, אולם העובדות הסתבכו בנקודה
כלשהי בין הגורם (למעשה, נוויל לא ידע מה בדיוק פגע באביו
ואמו) לתוצאה, מה שהקשה על בן החמש לעשות סדר בדברים. לפי מיטב
הבנתו, אמא ואבא צריכים היו להבריא לפני שיוכלו לבוא להיות
איתו שוב. "את חושבת שאבא יוכל לקום מהמיטה כדי לראות כמה
גבהתי?"
סבתא נאנחה. "אתה לא צריך לצפות ליותר מדי, ילד. אתה עלול
להתאכזב. פרנק ואליס... הם, ובכן," היא עצרה, הניחה את ידיה על
כתפיו וכרעה על ברכיה כך שתוכל להביט בו בגובה העיניים, "אבא
ואמא שלך לא נפגעו כמו שאתה חושב שהם נפגעו."
"מה זאת אומרת?"
"לפרנק ולאליס לא כואב בשום מקום. הקללה שהתומכים של
אתה-יודע-מי הטילו עליהם הכאיבה להם מאוד, אבל הכאב נגמר."
סבתא של נוויל קמטה את מצחה בריכוז. "הכאב בגוף עבר, אבל-"
"אז למה הם לא בבית?"
לראשונה באותו יום, נראתה סבתא עייפה.
"כשאתה נופל ומקבל מכה, אתה בוכה ומבקש עזרה ממני או ממרתה,
בגלל שהמקום שבו קבלת מכה כואב לך." נוויל הנהן. "אבל מה שפגע
בהורים שלך היה כמו הרבה מאוד נפילות, ולא... לא היה מי שיעזור
להם. כשמשהו כואב מאוד במשך הרבה מאוד זמן, אתה מתחיל לשכוח מי
אתה ואיפה אתה נמצא כדי שהכאב יעבור."
"ואמא ואבא שכחו מי הם?"
"כן, עכשיו כן, אבל פרנק ואליס היו אמיצים וניסו להתמודד עם
הכאב. בשבילך, נוויל. אתה צריך להעריך את ההורים שלך ולאהוב
אותם, לא משנה איך הם יתנהגו אליך ולא מה שאנשים אחרים יגידו
לך עליהם. אם תרצה לגמול להם, תשתדל ותתאמץ. יום יבוא ואולי
תהיה חזק כמוהם."
"אבל אם הם שכחו מי הם, למה זה אומר שהם צריכים לשכוח גם מי
אני?"
סבתא נענעה בראשה, נאנחה והמשיכה לעלות במדרגות.

שני האנשים שישבו מולו אותו יום בבית החולים לא נראו לנוויל
חזקים במיוחד. הגבר היה רזה-מדי, מקריח ולא עשה הרבה מלבד
לבהות בדוגמת הטלאים של השמיכה. מבטה של האישה נדד מנוויל אל
השמיכה; אל סבתא; אל נוויל וחוזר חלילה. הוא ניסה לברך אותם
לשלום כשנכנס לחדר אולם הם לא הגיבו.
סבתא ישבה שם וסיפרה לזוג כל מיני חדשות על בני לונגבוטום
האחרים בעוד נוויל מקשיב לה בחצי-אוזן, בוהה בפניה של אמו (הוא
קיווה שזו לא באמת אימו. הוא תמיד חשב שהיא מאוד יפה בתמונות,
ולאישה על המיטה היו פסים לבנים בשיערה וארובות עיניה היו
בורות כהים ועמוקים. היא לא הייתה דומה לזו מהתמונות בכלל).
האנשים שאכלסו את המיטות האחרות היו מפחידים גם הם: איש שכל
עורו היה אפור ורק עיניו התרוצצו מצד לצד הונח על מיטה אחת;
ילדה שנראתה גדולה מנוויל רק במעט נמנמה במיטה אחרת. היא הייתה
עשויה להיות נורמלית לגמרי אילולא הייתה שקופה כרוח רפאים. על
אחת משידות הלילה ניצב אגרטל ובו זר של פרחים ורודים: טיפות טל
קטנות, כמו אלפי יהלומים זעירים, נצנצו על פניהם. ריח הפרחים
מילא את החדר בעת שאחת המרפאות החליפה מים באגרטל.
"אליס, פרנק, הבאתי היום את נוויל. חשבתי שהגיע הזמן שיפגוש
אתכם," שמע את סבתא אומרת לפתע. "נוויל, תגיד שלום."
"שלום אמא, שלום אבא," הוא מלמל. לפתע, הושיטה אמו את ידה,
הניחה אותה על ראשו של נוויל ופלטה מעין אנקה מופתעת, בוהה בו
ומתנדנדת קלות במקומה.
"סבתא... אפשר ללכת? אני... אני רוצה ללכת לקנות מסטיק." הוא
אמר בדחיפות. ברגע שהסתובב לעבר סבתו, הסירה אליס את ידה והחלה
לייבב.
סבתא גלגלה את עיניה, כמשלימה עם המצב. היא קמה מהכיסא.
"אנחנו הולכים, אליס, פרנק..." היא עברה ליד בנה וחיבקה אותו.
הגבר על המיטה לא זז ובהה בנוויל מעבר לכתפה. "להתראות."
לפתע, אליס לא נראתה עוד כה אטומה. כאחוזת קדחת, פשפשה במגירת
השידה שלצד מיטתה, נוברת בערבוביה של חפצים וניירות
בלתי-מזוהים. רגע לאחר מכן, פלטה קריאת הפתעה, קמה על רגליה
ובתנועה ביישנית ניגשה אל נוויל. הוא נרתע מעט והידק את אחיזתו
בידה של סבתא.
כשהיא מתקרבת אל בנה בהיסוס, הושיטה אליס את ידה ונתנה לו את
מה שמצאה במגירה. הייתה זו עטיפה ריקה של מסטיק מתפצפץ. נוויל
הביט בסבתו וכשזו הנהנה, לקח את העטיפה.
"איפה הנימוסים שלך נוויל?" שאלה סבתו, "תגיד תודה!"
נוויל מלמל "תודה" חלוש, אחר יצא עם סבתא מהמחלקה. כשעמדו ליד
הדלת, הסתובב פעם נוספת להביט בשתי המיטות שבקצה. אליס עדיין
בהתה בו.

הביקור ההוא, שהתרחש לפני עשור - בחיים אחרים כמעט - היה חרות
בזיכרונו. מאז היו הרבה ביקורים נוספים: נוויל אימץ לעצמו את
ההרגל של סבתא, לספר להוריו חוויות מהבית ומבית הספר. הם לא
הפחידו אותו יותר, אך אף על פי כן, הוא מעולם לא סיפר עליהם
לאיש. את אותו ביקור במחלקה הסגורה בחג המולד נוויל בהחלט היה
מעוניין לשכוח. אם כי, בעצם, אולי מוטב כך: הוא קיווה שאיש לא
ישאל אותו על הנושא לא מוכן - בבית הספר למשל, כשאין מי שיגן
עליו. סבתא הייתה שם בחג המולד, מה שהפך את החשיפה קלה יותר
מצד אחד, אך פי עשר יותר גרועה מצד שני. הוא לא התבייש בהוריו,
לא משנה מה היא חושבת!
כשהיה בן תשע וסיפר לאימו על הקטר המיניאטורי שקיבל מדודה אניד
- מעוצב בדוגמת קטר ההוגוורטס אקספרס - נוויל לא היה בטוח
שהקשיבה לו. הוא נהנה לספר בכל זאת; שתדע. אולי היא תהנה מזה.
אחרי שילך תוכל אליס לחשוב על כך, ואולי תזכור איך נראתה
ההוגוורטס אקספרס; תיזכר שפעם למדה גם היא בהוגוורטס וכי שמה
אליס לונגבוטום ויש לה בן שקוראים לו נוויל ו... הוא וויתר על
הפנטזיות האלו מזמן. אז, לפני שנפרד מהחלומות, סיפר לה
שהגלגלים כולם מחוברים במוט דק ואיך הכול מצופה בלכה מבריקה
ועשן יוצא מהארובה באמת והקטר אדום: הצבע האהוב עליו.
כשבא לבקר בחודש שלאחר מכן, שוב חיטטה אליס בשידה (נעזרת
בפרנק, שנראה מאוד נרגש) ושלפה משם עשרים או יותר חפצים
אדומים. החל בגמבה רקובה-למראה שמי-יודע-כמה-זמן שכבה שם וכלה
בצעיף מפוספס אדום וזהב שעליו הכיתוב: "קדימה גריפינדור!" היא
הניחה את הכל בחיקו של נוויל ואז השמיעה סדרת המהומים מלאת
ציפייה.
המרפאה התורנית שעברה שם עם ארוחות הצהריים הפילה את המגש
שנשאה.
"אליס! הו, אליס," נוויל זכר את עצמו מבולבל ונבוך. סבתא לא
נכנסה איתו הפעם כיוון שהלכה לבקר ידיד שאושפז בקומה מתחת,
והוא לא ידע מה לעשות. "הם היו אצלך כל הזמן..."
לאחר מכן הסתבר כי החל מביקורו הקודם של נוויל, התחילו חפצים
אישיים להיעלם ברחבי המחלקה. הצוות הטיפולי, שנכשל לקשר את
ההיעלמויות עם ביקורו של נוויל, לא הבחין כי צבעם של כל הדברים
שנעלמו היה אדום (לפחות מתישהו). הוא נאלץ להחזיר את החפצים
הגנובים לבעליהם החוקיים ולזרוק את רוב השאר. עם זאת, נוויל
שמר לעצמו כפתור נחושת קטן עם אבן אדומה בוהקת במרכזו. הוא
התחרט על כך לאחר מכן, כשחשב שאולי האבן יקרה למישהו. נוויל
היה מחזיר את האבידה לבעליה, אך חשש לספר לסבתו על העניין.

בחממה, העביר נוויל את ידו על השרביט.. של אבא שלו... הכפתור
האדום היה מודבק לקצה, כמעט בלתי-נראה מתחת לידית.
"אתה בא, נוויל?" שאלה אליס. הוא החל לחבב את השם שלו. הצליל
של נשמע יפה בפיה של אליס. אמו מעולם לא קראה לו נוויל. למעשה,
היא לא קראה לו בכלל.
הוא קם וניער מעצמו את העפר, שואף עמוקות את ניחוח האדמה
והטחב. הבחורה שוודאי נקראה פנדורה סחבה עציץ ענקי מלא בשיח
סגלגל שרטט קלות. נוויל העיף מבט נוסף באליס והופתע לראות אותה
מביטה חזרה, ואז ממהרת לפנות לכיוון אחר. כשיצאו מהחממה, היה
נוויל מסוגל להעריך עד כמה עוצמתי הוא ריחה של אזדרכת הטללים -
כמעט כמו פעם, לפני עשר שנים, עם אליס אחרת, בלי הצחוק ובלי
היד המושטת על מנת לעזור לו לקום.

השמש כבר כמעט ושקעה על הוגסמיד, למרות שנוויל באמת לא התכוון
להתעכב עד שעה מאוחרת כל כך. הוא ואליס השתרכו מאחורי החבורה
(שהלכה וגדלה בכל פעם שיצאו מחנות זו או אחרת), עושים את דרכם
משלושת המטאטאים בחזרה להוגוורטס.
"אתה יודע," אמרה אליס לפתע, תוחבת את ידיה לכיסי חלוקה ומחפשת
משהו - אולי במטרה שלא להביט בו. נוויל הסתכל עליה וחשב כמה
קטנה היא נראית - הוא תמיד חשב על בני השנה השביעית כמבוגרים.
בכל זאת, היא הייתה נמוכה ממנו והיו לה נמשים ילדותיים כאלו
(הוא חשב שהם נחמדים אבל בכל זאת, נמשים).  
"אה, מה?" הוא השיב, מתבלבל ושוב מרגיש טיפש מרגע לרגע.
"תמיד חשבתי שאתה מבולבל כזה ונראית עצוב על משהו. כשדיברת,
נשמעת עצוב על משהו, אבל שמתי לב שבדרך כלל אתה לא מדבר. בכל
אופן, עכשיו..." היא הביטה בו בהיסוס. נוויל תהה האם התאכזבה
לגלות שהוא לא גיבור טראגי - סתם בחור שלא כל כך טוב במה שהוא
עושה ולא נוהג להתעמל מספיק. "עכשיו אני יודעת שרושם ראשוני לא
כל כך מטעה ואתה באמת מבולבל כזה ואולי גם עצוב על משהו, ואתה
באמת לא מדבר בכלל."
"אה, אמ," הוא מלמל. הנה, היא לועגת לו. גם הרמיוני (אני כבר
הולכת עם מישהו), סילביה (אני עוברת עוד חודש לאוסטרליה)
וג'יני (מייקל קורנר?!), חשבו שהוא מעניין בהתחלה. ואז זה עבר.
"מצטער, נראה לי."
"מצטער על מה? מישהו אמר שזה לא בסדר? אני פשוט לא חושבת שאתה
צריך להמשיך עם זה. ממה שראיתי, יש לך מה להגיד. אתה פשוט לא
אומר את זה. ואני מקווה שאחרי שתתרגל לדבר קצת, תספר לי למה
אתה עצוב. בינתיים, אולי, אני אצליח לגרום לך לחייך קצת. אם לא
תהיה עצוב כשתתחיל לדבר, אולי כל העסק הזה של דיבור לא ייפול
עליך בבת אחת." שפתיה נמתחו בחיוך רחב ואחרי שאזר אומץ להביט
בפניה, גילה נוויל כי אין זה חיוך של לעג.
"ובכן, אמ, אני מקווה שלא תעלבי אם אני אגיד לך שזה הדבר הכי
מוזר שאמרו לי. מצד שני, את צודקת..." הוא בלע את רוקו. "אולי
אני אספר לך. יום אחד. מתישהו." הוא ניסה לגייס חיוך, אבל חיוך
היה פציפיסט. "בכל אופן," הוא בהה ברגליהם, כדי לא להביט
באליס, וגילה שהם הולכים באותו הקצב. הוא לא הבחין באחיו הקטן
של חיוך, שהחליט להתגייס למשימה בכל זאת. "אני אנסה."
אליס צחקה, הוציאה יד אחת מכיס חלוקה וטפחה על כתפו. חום גופה
העביר בו צמרמורת ונוויל הרגיש כמי שכל גופו משותק (אם כי הולך
ונושם וממצמץ). רק הנקודה בה נחה ידה רגע קודם לכן הוסיפה
לפעום סימני חיים. ידה השנייה של אליס חיטטה בכיס פנימי של
גלימתה.
"אה!" קראה לבסוף. "הנה זה. חשבתי לשמור את זה לאחר כך, אבל
עכשיו זה אחר כך. בכל מקרה, זה נראה כמו רגע הולם, או משהו."
היא לא שתקה לרגע. הייתה בתנועותיה ביישנות מתנצלת - כאילו היא
מודעת לכך שלפעמים היא מדברת הרבה, או על דברים מוזרים. היו לה
עיניים מקסימות ושיער בצבע בננה ונוויל חשב במשך כמה שניות על
כמה היא מצחיקה ומוזרה וקצת מטורפת. לאחר מכן חשב נוויל על
המילה "מטורפת" ועל איך אליס צריכה להישאר בדיוק כמו שהיא
ואליס צריכה להשתנות. הוא תהה האם גם אימו הייתה קצת מטורפת,
פעם. האם גם היא אהבה לשבת על הדשא ולהסתכל בעננים?
בקריאת ניצחון שלפה אליס את מה שחיפשה משך כל אותו הזמן: מסטיק
הכי מתנפח של דרובל. היא קרעה את נייר העטיפה בזהירות, חתכה
את הריבוע הוורדרד לשניים והציעה לנוויל את אחד החצאים. את
הנייר עצמו הכניסה חזרה לכיס, למרות שחלפו על יד פח אשפה.
"אני אוספת," הסבירה בצחקוק מתנצל. "יש לי המון."
נוויל לקח את המסטיק והכניס אותו לפיו.
כשניפחו בלונים ורודים שפיזזו אחריהם במורד הרחוב, הוא תהה האם
גם לנשיקה יש טעם כל כך מתוק.