ליל ירח מלא. הצליל היחיד שנשמע היה נהמת המנוע של הארלי
דייוידסון ישן מתחילת שנות ה-70, שפילס דרכו בכביש מספר 63.
הרוח שרקה בעוד הרוכב עבר את המהירות המותרת בכמה עשרות
קילומטרים לשעה.
שלט דרכים זוהר סימן יעד אפשרי. 'פונדק דרכים. יש חדרים'.
בחריקה חזקה כבה המנוע והאופנוע הוטה על צידו. הקסדה הנוחה על
המושב, אור הפנסים המהבהבים מציג את דגם הלהבה הדהוי, והשמשה
השחורה והשרוטה.

האנשים המעטים שהיו בפונדק הסיטו את מבטיהם אליו כשנכנס, מגפיו
יוצרים קול נקישה חזק עם כל מפגש עם רצפת הבטון הסדוקה. מבט
מהיר מסביב גילה מספר שולחנות, רובם לא מאויישים, תיבת נגינה
מקרטעת עם שירי שנות החמישי ומלצרית צעירה ששערה הבלונדיני
הבוהק יצר ניגודיות מכאיבה עם המקום הדל והאפור.
מבט הנוכחים מלווה אותו, הוא התיישב לדלפק והביט בתפריט בחצי
עניין. המלצרית התקרבה אליו בעודה לוקחת שאיפה עמוקה מסיגריה
זולה.

"משהו בשבילך?"
הוא גירד את סנטרו, מהרהר פחות בתפריט, יותר בבעיותיו
הקודמות.
"מה המנה המיוחדת?"
עוד שאיפה, והסיגריה מצאה מקום לצד עוד בדלים במאפרה בצד
הדלפק.
"סטייק, עם הרוטב הסודי שלנו."
"אני אקח את זה."
אמר בהיסח הדעת, מביט יותר בעשן שנשפה מאשר בה.
"תרצה לשתות משהו?"
"קפה, בבקשה."

המלצרית פרשה אל המטבח, מנענעת את אחוריה לקול שריקות אהדה
משאר הנוכחים, נהגי משאיות שהפכו את משאיתם לביתם ולבת זוגם.
הוא העיף מבט בבדל הסיגריה עם סימן השפתון עליו והושיט אליו את
ידו. משגילה שזה לא כובה כיאות, לקח שאיפה עמוקה ונתן לענן
העשן הכבד לאפוף את האיזור סביב לו. בתנועה חלקה חזרה הסיגרה
למאפרה ושם מצאה את מותה בטרם עת.

"אין סטייק."
היא אמרה, בעודה מוזגת קפה חם לתוך הספל הנקי ביותר שמצאה.
"אז אני אקח המבורגר עם הכל."
"אני אראה מה אפשר לעשות."
היא נעלמה שוב, ושיר נוסטלגי החל לנגן ברקע. היה זה שיר שלפני
זמן לא רב סימן משהו בשבילו. משהו בשבילם.

כשהמלצרית חזרה, הוא היה עסוק בבהייה בתמונה שבארנקו. קול
מזיגת הקפה לספל הוציא אותו חלקית ממחשבותיו, אך המציאות סיפקה
לו סיבות מעטות לנסות ולהעלות חיוך על שפתיו.
"משפחה נחמדה."
אמרה, בעודה שולחת מבטים משונים לעבר כיס השטרות שבארנק יותר
מאשר נושא השיחה.
"שלך?"
היא שאלה עם בת צחוק על שפתיה, אך הוא רק הנהן בכבדות.
"היא הייתה. פעם..."
חיוכה נמוג ובהרגשת אי נוחות היא קירבה עוד סיגריה על פיה,
ועשן טרי מילא את החדר.
"סליחה, לא, לא התכוונתי..."
"זה בסדר..."

עוד היעלמות, וצלחת עמוסה באוכל הופיע על הדלפק מולו. ברור היה
לו שהיה זה הטוב שהיה למקום להציע, אך אפילו בפרברים המוזנחים
של העיר אותה עזב מצא טוב מזה. הוא קירב את המזון לפיו והחל
לועס, לא מרגיש אף את הטעם התפל.
המלצרית נשענה על הקיר, ולאחר שאיפה עמוקה פתחה את פיה.
"מה קרה אז?"
הוא לקח את הזמן על הנגיסה, מגלגל בראשו את התשובה.
"זה נגמר."
"לא יפה?"
הוא הניד בראשו לשלילה והמשיך בארוחה. סימן משולחן מאחוריו לקח
את המלצרית שוב והביא לו שקט עד סיום הארוחה הדלה.
"עוד קפה?"
"כן, בבקשה."

הספל התמלא בנוזל המר בשלישית, והשיחה נמשכה.
"היא רצתה לקחת אותו ממני."
היא הביטה בתמונה וחיוך נגע בשפתיה כדי רגע כשעיניה נחו על ילד
כבן 7 עם שיער חום ועיניים ירוקות. הילד שיחק במשקפי צלילה
עגולות, חיוך חסר שיניים רחב על פניו.
"הוא נראה ילד טוב."
"הוא היה."
הפתעה נסוכה על פניה, גם מהתשובה וגם כאשר הזר לקח את הסיגריה
מידה ולקח שאיפה.
"היה נעים לדבר עימך, גבירתי. מי ייתן וחייך יהיו טובים משלי.
מסרי את ברכותיי לטבח."
"היי לא שילמת... אדוני, הארנק שלך!"

הוא הסתובב וזרק לעברה את המפתחות לאופנוע שאהב.
"זה יספיק?"
הוא פנה אל מחוץ לטווח ראייתה והיא רצה אחריו. היא הסתכלה
סביב, אך לא יכלה לראותו בשום מקום.
צרחותיה מילאה את אוויר הלילה כאשר יריית אקדח נשמעה, והוא נפל
לצד הדרך.

וההארלי נשאר בחנייה.