בוקר. אני ואת צריכות לנסוע לאנשהו.
אני מגיעה אלייך למיטה, ומעירה אותך.
אוף, כמה שאני אוהבת אותך. איזה כיף שאנחנו נוסעות לנו.
ברור שאת לא יודעת שאני אוהבת אותך.
את יודעת, אבל לא עד כמה.
אני מכינה לי תה במטבח, מכינה לנו "פס" ליציאה, ומחליטה לחזור
ולבדוק מה איתך. אולי גם את רוצה תה?
אני באה, את מחוץ לחדר.
את נראית חלשה. את יוצאת מחדר הרחצה מבלי לצחצח שיניים, עומדת
מולי, ומתחילה להתכופף לאט, לאט צמוד לקיר.
את בבוקסר קצר, רגליים לבנות כשלג נחשפות וורידים תכולים בהם
זורם הדם שלך, בתוך גופך, ואני מקנאה בו. כי הוא שלך. וגם אני
רוצה להיות שלך.
אני שלך.
אבל את לא שלי .
אוף, אני שונאת את המשפטים האלה שלי.
"מה קורה, שיר?"
"אני לא מרגישה כל כך טוב. יש לי בחילה. וסחרחורת."
לא בטוחה שזה מה שאמרת אבל זה מה שהרגשת.נראית כאילו את עומדת
להתעלף. פנטזיית הגבר המציל עומדת להתגשם?!
אני מתחילה לעבור למצב "היכון", למקרה ותחליטי להתעלף לי
עכשיו.
אני מתכופפת מולך, מנסה לא להסתכל על היופי הזה בנעיצות
ארוכות.
אני רואה אותו כרקע, אבל זה עדיין מדהים.
יש לך מושג כמה אני אוהבת אותך?! לעזאזל איתי.
"בואי, שיר, קומי, בואי תלכי לשכב..."
את קמה לך לאיטך.
זרועותיי (החסונות! לאאאאא!) כרוכות סביבך, כדי שלא תיפלי, כי
את ממש נוטה לכך. וגם כי אני תמיד רוצה, אבל לא תמיד יש לי
סיבה.
אני מחבקת אותך מאחורה, ומובילה אותך לאט לתוך החדר החשוך מעט.

שלוש מיטות קומותיים או תלת קומה ( אם ככה מכנים אותן...)
מולנו, וכולן שייכות לחברות שלנו.
מנסות לחשוב מהר איפה "להניח" אותך, בעדיפות לקומה התחתונה,
כדי שלא תצטרכי להתחיל לטפס לך עכשיו.
אני בונה על המיטה שמולנו. זו המיטה של אחת הבנות, שאוהבות
לגנוב אותך לעצמן, ושאני נוטרת לה על זה.
משום מה, את מסתכלת על המיטה שלשמאלנו.
מיטה של אחת הבנות, שלא היינו רוצות לבקש ממנה יותר מדי.
בסוף אני "ניצחתי", והובלנו אותך למיטת חברתך.
השכבתי אותך.
נזכרתי בדברים שסיפרת לי בעבר, על מקרי התעלפויות חוזרים
ונשנים בביתך, והתגובה האוטומטית של אביך - לדחוף לכן כפית
סוכר לפה.
אז הצעתי. את הסכמת.
חזרתי בלחץ למטבח. חשבתי לעשות לך תה ולשים לך בו סוכר.
לא.אין זמן לחכות למים שירתחו. צריך למהר.
נזכרתי שערב לפני, הכנתי לאחי חצי כוס חלב עם סוכר.
אז זה מה שהכנתי גם לך.
חזרתי לחדר. לא היית במיטה. היית בשירותים, מנסה להקיא
(רומנטי!) .
באתי. יצאת. הגשתי לך את הכוס.
"מה זה?"
"חלב. עם סוכר. תשתי!"
"איכס, לא רוצה!"
"מה איכס, תשתי כבר!"
"לא רוצה. אני לא אשתה חלב עם סוכר"!
יפה לך למרוד בעתות חולשה. תמיד יודעת לשמור על הקלאסה!
חוזרת בריצה למטבח, לוקחת כפית, לוקחת את מתקן הסוכר, וחוזרת
אלייך.
את שוכבת במיטה.
אנחנו ממש לא רוצות ללכלך את המצעים של המיטה בסוכר.
אני שמה סוכר בכפית, ומזיזה אותה לעברך עם מתקן הסוכר מתחתיו,
כדי שאם ייפול... יחזור למקום...
את לוקחת את הכפית, שמה בפה. וחוזרת למצב מאוזן.
אוקי.עשינו את שהצטרכנו. מה עכשיו?
אני מצדי, תשאירי אותי ככה איתך לנצח, בחדר .אגב, אף אחת
מלבדנו לא הייתה בחדר.
אני מחכה. יושבת לצדך.את מסתכלת עליי. מסתכלת ארוכות.
(אף פעם לא הסתכלת עליי ככה. תזהרי, אני עוד אחשוב שאת מאוהבת
בי.)
אני מסתכלת עלייך. נכנסת למבוכה. אני, כלומר.
מסתכלת לרצפה. מנסה לחשוב על איזה משהו להגיד.
"אה, הנה הקולב שלי! הקולב היפה שלי! "
(שאבד ,ושתפתי אותך בבאסה בעקבות העניין...)
"אה, זה הוא? הוא לא כל כך יפה...."
"מה!? תראי איזה יפה הוא, על מה את מדברת?! הוא ממש מיוחד!"
"הוא לא..."
"תפסיקי, מגעילה!"
"אבל מה את רוצה, הוא לא...!"
זהו.מיצינו את עניין הקולב.
כבר אין שקט.
"מה שלומך?" שואלת ומשום מה מושיטה את ידי למצח שלך לבדוק חום.

הייתי צריכה לבדוק  אותו בעזרת שפתיי. (!)
"בסדר", את עונה כאילו לא קרה כלום.
אז יאללה. תתלבשי ובואי נלך.
"אני מגיעה עוד חמש דקות כדי לראות מה איתך" (ולקוות לראות
אותך ללא בגדים. סתם. אני לא כזאת. אני הולכת, יוצאת מהחדר,
כדי לתת לה להתלבש לבד. אוקי?!)
וזהו.
יצאנו לדרכנו.
אוף, כמה שאני אוהבת אותך. כבר אמרתי...?