אני קמה בבוקר עם הרגשת ריקנות בבטן.
שמשהו חסר לי, משהו שהיה ונעלם.
או שאיבדתי, בהיסח הדעת, שניה של חוסר תשומת לב.
ובעצם, אני לא יודעת מה הוא אותו דבר,
אולי זו אהבה, או אוכל, ואלי מחשבה אחת מסויימת,
אולי קירבה, ולפעמים משפחה, אולי דף ועט,
ואולי הוא, או היא.

אני ממשיכה את היום שלי עם אותה הרגשה.
מנסה להעלים אותה, לדחוס אותה
שתקטן ותקטן, עד שתהיה בלתי מורגשת.
ואני מצליחה.
אבל היא חזקה ממני, ואחרי מאבקים מגוחכים
היא מנצחת
הריקנות.

והימים שלי נמשכים, כי אי אפשר להודות שרע,
שכלום לא בסדר.
ואני צוחקת, או בוכה. ואני כועסת, או מחבקת.
ואני מתעלמת ממנה. כי נמאס לי.
שתלך מכאן כבר, חצופה
שתצא לי מהבטן. אני עייפה ממנה כל כך.
אז אני נרדמת.

אני לא מצליחה לברוח.
היא רודפת אחרי, לתוך הלילה, לתוך החלומות.
ואני חולמת שהיא יוצאת מהגוף שלי.
גוש צהבהב, שמתנתק לי פתאום מהלב.
זה פשוט נפלא.
הכל פשוט בלי אותה ריקנות.
אני חופשיה, ואני מלאה, סוף סוף.
מצאתי את החסר
וטוב לי עכשיו.

ואני מתעוררת
חבל שזה היה רק חלום, כל כך חבל
מנסה לזכור את ההרגשה הנפלאה,
מהחלום
ושוב, היא מנצחת.
ואני קמה בבוקר עם הרגשת ריקנות בבטן.