עוד חמש דקות אני עולה לבמה, עומדת מול המראה ובודקת שוב
(ושוב) שהכל בסדר, למרות שברור לי שהכל בסדר ושאני סתם לא
מרוכזת.  כאבי הבטן שלי בעיצומם, הכל בפנים מתהפך, ובא לי
להקיא, למרות שאני יודעת שלא אצליח להקיא. בא לי ללכת
לשירותים, אבל אני יודעת ששום דבר לא יצא.  דניאל סלע עומד ליד
ובוחן אותי בעיון - "הילה, הכל בסדר? את נראית חיוורת", ואני
בוהה בו ומהנהנת - "אני תמיד ככה לפני הופעה... כאבי בטן".
הוא מחייך. "כן, גם לי זה היה קורה, עד שנפטרתי מזה." עכשיו
כולי סימן שאלה אחד גדול - כבר שנתיים אני על הבמות, כאבי הבטן
מטריפים אותי, הרופאים לא יודעים לעזור - הם אומרים שזו
ההתרגשות ושאין מה לעשות - ודניאל סלע נפטר מהם כמחי יד? "איך
נפטרת מזה?" אני שואלת כמובן, אבל הוא מסמן לי עם הידיים שאחרי
זה, כי הנה כבר המנחה מזמין אותנו להופעה משותפת ראשונה וגם
חד-פעמית של שני הכוכבים הכי לוהטים בארץ בשנה האחרונה בלה בלה
בלה..." ודניאל סלע מחזיק לי את היד ושנינו שוכחים מכאבי הבטן
ומכל הצרות האחרות ולובשים את הפרצוף עם החיוך הרחב ועולים על
הבמה ביחד ונותנים שואו מרהיב.

על הבמה לא מרגישים כלום חוץ מחשמל אדיר בכל הגוף, כאילו הנשמה
יוצאת ממך ומסתכלת על עצמך מבחוץ. הכל גדול ורועש ובלתי נתפס,
הזמן מקבל מימדים אחרים, לא מרגישים איך הוא עובר - ההופעה
נמשכת שעה או אפילו יותר עם שני הדרנים ולי זה נראה כמו עשרים
דקות, מקסימום. אנחנו יורדים, מתחבקים ושומעים את מחיאות
הכפיים, ואפשר להרגיש את השמחה המשותפת שהמופע הזה הצליח,
למרות שעד עצם הרגע הזה בכלל לא היינו בטוחים. דניאל אומר
שאולי נעשה את זה עוד פעם, בתור משהו יותר ממוסד ולא חד-פעמי,
ואני בשמיים כי להופיע איתו זה בערך הכי טוב שיש, ורוצה להמשיך
את השיחה, אבל אז הוא מסתכל על השעון ואומר שהוא חייב לעוף, כי
יש לו עוד איזה מופע קטן, ושככה זה כשמקדמים דיסק חדש, ואני
קצת מקנאה כי אחרי הדיסק הראשון שלי לא הצלחתי להוציא עוד
משהו, אבל יותר מהקנאה, אני עדיין טרודה בכך שלא הצלחתי לשאול
אותו על כאבי הבטן ואיך הוא נפטר מהם, ואז הוא הולך ואני נשארת
עם עצמי, לחזור לבד הביתה. אז מתעכבת עוד קצת מאחורי הבמה עם
הצוות והכל ואחר כך חוזרת עם הנהג ורוצה ללכת לישון, אבל הבטן
לוחצת ואני נאלצת לשבת שלושת-רבעי השעה בשירותים עד שיוצא כל
מה שהיה צריך לצאת, ותוך כדי חושבת שאולי זה לא אותו כאב בטן
בכלל, ושדניאל מדבר על משהו אחר, כי זה לא יכול להיות שיום
בהיר אחד הוא נפטר מהם, ואחרי שמסיימת ומנגבת, ומתקלחת גם כי
הזעתי בהופעה וכולי מלאה בעשן המזעזע הזה, הולכת לישון לבסוף,
וחולמת על הילה גולד ודניאל סלע בסיבוב הופעות משותף.

למחרת בערב הוא מתקשר אלי לדירה, בטוח משום מה שאני בבית, ושלא
יצאתי לאיזו הופעה, ולי לוקח שתי שניות לזהות אותו וחלקיק
השנייה להתרגש מהמעמד. ההתרגשות שלי מתעצמת כשהוא אומר שההופעה
אתמול היתה מצוינת ושהוכחתי שאני זמרת מעולה, ושהוא מאוד שמח
שהופענו ביחד, אבל אז אני מגמגמת שגם אני, ומתבאסת שאני
מגמגמת, כי אחרי כמה חזרות והופעה אחת אני כבר לא צריכה לגמגם,
אבל בכל זאת, ממשיכה לגמגם שאשמח אם נעשה את זה מתישהו עוד
פעם, והוא אומר שבוודאי. כולי - פנימה וחוץ - צוהלת מההבטחה
הזו, וכמו ילדה קטנה שואלת אם הוא רציני. הוא אומר שבוודאי,
ואני כבר מתפוצצת, והוא צוחק לשמע ההתרגשות שלי ואומר שטוב
לשמוע שיש עוד כמה אנשים אותנטיים בענף.

ואז אני אוזרת אומץ - "זוכר שאתמול דיברנו על כאבי הבטן?", הוא
זוכר. "אתה חייב לעזור לי עם זה, זה הורג אותי לפני כל הופעה",
והוא שוב צוחק ואומר שאני מקסימה ושהוא עצמו לא יכול לעזור,
אבל הוא ייתן לי טלפון של המטפלת שלו והוא מבטיח שהיא תפתור את
כל העניינים.
מרוב מצוקה אני אפילו לא שואלת אותו איזה סוג טיפול, אלא מנתקת
ומיד מתקשרת אל הבחורה. עונה אחת חביבה בשם רוויטל ואני מסבירה
לה על הבעיה. היא אומרת שזו תופעה מוכרת ושמה שיכול לעזור לי
זה טיפול קולון-הידרותראפי. אני חושבת לעצמי שזה בטח עוד אחד
מהטיפולים של הרפואה האלטרנטיבית, ואם זה לא יועיל זה בטח לא
יזיק.

אחרי יומיים, חמש שעות לפני הופעה, אני מגיעה אליה הביתה,
ובעודי עולה במדרגות, אני מתלבטת אם לא נפלתי על הראש לעשות את
זה כל כך קרוב, אבל היא בפירוש המליצה לעשות את הטיפול בסמיכות
לזמן שבו מופיע הכאב, ומבטיחה שאין שום תופעות לוואי ושההופעה
שלי לא תיהרס. את הדלת פותחת בחורה בהירה, נעימה למראה,
חייכנית. היא מזמינה אותי להיכנס לחדר הטיפולים, ואז מתחילה
להסביר. לוקח לי כמה שניות להבין שלמרבה הזוועה השם היפה
"טיפול קולון-הידרותראפי" מתייחס ללא אחרת מאשר חוקן! אני
מזדקפת במקומי, קמה וכבר מתנצלת על הזמן שלה ומוציאה את הארנק
לשלם על הטיפול שלא היה, אבל אז היא מתחילה במסע שכנועים
ומבטיחה לי שזה בדיוק הטיפול שאני צריכה. "המעיים הם סוג של
השתקפות הנפש", היא אומרת, "ההתרגשות שלך לפני הופעות והחשש
שלך מפני כשלון וביקורת, גורם לך לרצות לשמור הכל בחלל הבטן
ובמעי הגס. המתח יוצר חסימה. כרגע זה בא לידי ביטוי בכאבי בטן
ובעצירות, אבל זה עשוי להתגלגל גם לכיב ברירית המעי ולדלקת
כרונית וגם מחלות אחרות, שנראות בכלל לא קשורות... אם תלכי
לרופא רגיל הוא לא יבין את הקשר... רק דרך הרפואה הסינית אפשר
להבין את הדברים האלה" והיא מוסיפה ומדברת בקול רגוע ומרגיע,
ואני כבר מרגישה איך אני נשכבת על המיטה כשהיא מסבירה על סוגי
החוקן השונים וממליצה שבתור טיפול ראשון היא תעשה לי חוקן
רגיל, ואחרי שנראה איך זה עובד עלי, נוכל להמשיך הלאה.  

כעת אני גם רגועה וגם לא רגועה. אני מוכנה לעבור את זה אם כל
מה שהיא אומרת נכון, אבל כל העיסוק הזה בתחת שלי נראה לי איום
ונורא. אבל רוויטל מתנהגת בטבעיות, מבקשת ממני להתפשט ולשכב על
המיטה על הצד, ומכסה אותי בסדין לבן. היא שואלת אם קר לי או חם
ואני אומרת שנעים, ואז היא מסבירה לי על הטיפול ואומרת שאין מה
לדאוג, אחרי זה אני ארגיש אחרת לגמרי, נקייה.  אחר כך היא
לובשת כפפות ומכינה את המכשירים שלה עם כל הצינוריות. כשהיא
רואה שאני מסתכלת היא ממליצה לי לעצום את העיניים, ומבטיחה
להסביר לי הכל תוך כדי. אחר כך היא נוגעת בי בעדינות ולוחשת
"להרפות את כל השרירים... לא לכווץ..." היא טופחת לי בעדינות
על התחת כמו החובשים בלשכת גיוס - "עכשיו אני מחברת לך את
ה"ספקולום", את תרגישי את זה נכנס עוד שנייה... עכשיו", ואכן
אני מרגישה מגע קר באזור הישבן ואז בפי הטבעת, משהו נכנס פנימה
ואז תחושת חמימות באזור. "את תרגישי עכשיו לחץ בבטן התחתונה,
את לא צריכה לעשות שום דבר, הכל יוצא דרך הצינור... טוב, עכשיו
את יכולה להסתכל... הנה הצינור... את רואה? זאת הצואה שלך..."
בשנייה הראשונה אני נגעלת למראה הצינור השקוף ובו החומר השחור,
אך אחרי כמה שניות אני מתחילה ליהנות, ואפילו מזהה חלקיקים
בתוך החרא- חתיכות של תירס, קליפה של גרעין... רוויטל מעסה לי
את הבטן ומחייכת, וגם אני מוצאת את עצמי מחייכת פתאום. "את
רואה? זה לאט לאט הופך להיות יותר ויותר בהיר, כל המעיים שלך
מתנקים עכשיו".

אחרי חצי שעה הסיפור נגמר. רוויטל משאירה לי מגבונים לחים
ומצביעה על דלת נוספת בחדר, שלא הבחנתי בה קודם, שם אפשר
להתקלח, אם אני מעדיפה.  אני מחליטה להתקלח בבית, ולכן רק
מנגבת את עצמי ומתלבשת ויוצאת מהחדר, ושם היא מחכה לי בפנים
שואלות. אני חשה הקלה מאוד גדולה, אני מרגישה שאני שוקלת הרבה
פחות, זה ממש נעים. רוויטל נותנת לי הוראות נוספות, ממליצה
לשתות הרבה מים ושולחת אותי הביתה. תתקשרי לספר לי מחר איך היה
לפני ההופעה, היא אומרת, ואני מבטיחה להתקשר.

בהופעה אני מרגישה מדהים. בפעם הראשונה הבטן לא כואבת לי לפני.
אני קופצת ורוקדת ומשתוללת על הבמה, כמו שלא עשיתי זמן רב.
מרגישה נינוחה וקלה, רגועה. למחרת אני מתקשרת לדניאל לנייד
ואומרת לו שהוא מדהים ותודה על הכל, ואחר כך לרוויטל. אחרי
שאני מודה לה אני מספרת שיש לי הופעה עוד שלושה ימים ואם אפשר
לקבוע תור. היא אומרת שעדיף לעשות את הטיפול פעם בשבוע, ולא
יותר מזה, אבל אני קצת לוחצת והיא קובעת לי תור בכל זאת.

אחרי חודש קשה לי להבין איך יכולתי לחיות בלי ההידרוקולון. אני
עושה טיפול פעם או פעמיים בשבוע, ומרגישה משוחררת, מאוזנת,
בעננים. דברים זורמים להם, אני מחייכת וצוחקת יותר, והכי חשוב
- פתאום יש בי פרץ חדש של יצירתיות - התחלתי לכתוב. יש לי בערך
שתיים או שלוש הופעות בשבוע, וכל שאר הזמן אני מקדישה לכתיבה.
יש גם כמה שירים שיוצרים אחרים כתבו בשבילי, נראה לי שאני
מתקדמת בצעדים גדולים לדיסק השני שלי, וזה מדהים. במקביל, אני
מנסה לשכנע כל מכר שעובר בסביבה לנסות את הטיפול הזה גם, אבל
רובם שומרים על התחת שלהם ולא מוכנים להפקיר אותו לידיים זרות.
אחותי אפילו קצת נבהלת מההתלהבות שלי. "תיזהרי שלא תתמכרי" היא
אומרת בחיוך חצי מודאג ואני מבטלת - "נראה לך? לזה?"

עוד חודש עובר. עוד הופעה עם דניאל מתקרבת - האמרגנים שלנו
מבינים שיש פה כימיה טובה ושאנחנו מושכים קהל.  בינתיים עושם
חזרות וגם אני מרגישה את הכימיה הנהדרת הזאת. הוא אומר שאני
מדהימה ושמשהו השתנה בי, לטובה, שיש בי יותר חיוניות. אני
אומרת לו שזה בזכות הטיפולים של רוויטל והוא מהנהן, ואני
ממשיכה בחיוך: "I'm not full of shit anymore", אבל דניאל
פתאום נהיה קצת רציני "אל תתלי בטיפול הזה את כל תקוותייך" הוא
אומר לפני שמסתיימת ההפסקה ולא מוסיף. בהפסקה הבאה אני שואלת
למה הוא התכוון, אבל הוא לא משתף פעולה, ובמקום זה שואל אותי
על מוזיקה ועל סרטים. אני שואלת אם הכל בסדר, והוא אומר שכן.
"אל תשמור דברים בבטן" אני צוחקת, והוא מחייך, אבל נראה לי שזה
לא מצחיק אותו. אחר כך הוא נראה לי קצת מרוחק. בסוף היום אני
מהרהרת קצת בנושא, ותוהה מה קורה לו לדניאל, ולמה הוא נראה
פתאום קצת כעוס או מוטרד.  אני הופכת בזה כמעט לילה שלם, אבל
בסופו של דבר מגיעה למסקנה שזה כנראה איזה מצב רוח שתקף אותו,
כי אחרת אין לי הסבר.

הזמן עובר, הדיסק השני מתקדם במהירות. עדיין קלילה ויצירתית,
רזיתי שלושה קילו ועור הפנים שלי נראה מצוין, והכל בזכות
הטיפולים אצל רוויטל. האישה הזו מדהימה. תמיד נחמדה ותמיד
מקשיבה לי, והמגע שלה כשהיא מעסה את הבטן כך כך רך ונעים.
ניסיתי אצלה כבר את כל הצורות הקיימות: חוקן מים, קפה, תה
קמומיל, שמן זית, אלוורה ועוד כמה סוגים, חוץ מחוקן שום, שנשמע
לי עדיין מזעזע, וגם היא אומרת שאין טעם שאעשה את זה, כי זה
בכלל נגד תולעים. אני כל הזמן מנסה להגביר את תדירות הטיפולים,
אבל היא מתעקשת לשמור על טיפולים שבועיים, ורק במקרים חריגים
מקבלת אותי פעמיים בשבוע.  אני מנסה לברר איתה למה, והיא אומרת
שזה לא כל כך בריא לעשות חוקן כל יום, ושפעם בשבוע זה באמת
מספיק. זה קצת מעצבן אותי לשמוע אותה אומרת את זה, כי האינטרס
שלה אמור להיות לעשות כמה שיותר טיפולים ולהרוויח כסף, ולא
להרחיק לקוחות.

אבל למרות שרוויטל מכעיסה אותי, אני לא יכולה לוותר עליה. אני
מחליטה להמשיך בטיפולים השבועיים שלה פעם בשבוע, ובין לבין -
לעשות טיפולים ביתיים, כך שלא אהיה מוגבלת בגלל המניירות שלה
כמטפלת.  בבית המרחקת אני מצליחה להשיג ערכות חוקן ביתיות.
כשאני עושה את זה בבית אני מגיעה למסקנה שהטיפולים הביתיים
נחמדים, אבל לא נותנים את אותו האפקט שנותנים הטיפולים אצל
רוויטל.  

אחרי שבועיים של  טיפול יום-יומי, משהו מוזר קורה. שורף לי
נורא בבטן ויוצא לי דם כשאני נכנסת לשירותים. ברור לי שזה קשור
לחוקנים שלי, ואין לי מושג מה לעשות. אני מתקשרת לרוויטל
ומנתקת. היא תהרוג אותי אם תדע שבניגוד לעצתה עשיתי טיפולים
בבית. לא נעים לי ללכת לרופא עם דבר כזה, אבל אין לי מי יכול
לעזור לי. אני חושבת להתקשר לדניאל, אבל מתלבטת. היחסים שלנו
מעולם לא הגיעו לדרגה כזו.  מצד שני, אין אף אחד אחר שיכול
להבין מה עובר עלי. בסוף אני מתקשרת אליו ושואלת אם אפשר לשאול
אותו משהו אישי. הוא אומר שברור ואני שואלת אותו אם
ההידרוקולון עשה לו אי פעם בעיות. הוא מתפתל קצת ושואל אם יש
לי זיהום. אני לא יודעת, אבל כואב לי נורא. הוא אומר לי להפסיק
מיד את הטיפול ולאכול במשך שבוע לפחות רק ירקות ולחם, ובשום
פנים ואופן לא מוצרי חלב או בשר. אני מבטיחה לעשות את זה והוא
אומר שיהיה בסדר ושאני אתקשר לעדכן אותו מה קורה.  אני מרגישה
נורא ומבטלת הופעה בערב בגלל זה, וכמובן שגם את הטיפול השבועי
אצל רוויטל. כל הערב שותה רק תה צמחים עם צנימים. מחליטה לעמוד
בהנחיות שלו בצורה מלאה. למחרת מסתבר לי שזה די קשה. אני
מרגישה כבר את הנפיחות בבטן ומתפתה לעשות לעצמי טיפול ביתי,
אבל מצליחה להחזיק מעמד. נכנסת לשירותים, אולי הכל יצא באופן
טבעי, אבל כלום לא קורה, ורק ממשיך לשרוף לי. האם ללכת לרופא?
אני מחליטה לתת לעצמי עוד כמה ימים ואז לראות מה קורה.

עוברים עלי ארבעה ימים נוראיים. ארבעה ימים שבהם אני לא מחרבנת
ובקושי אוכלת. אני נפוחה לגמרי ומרגישה שעליתי עשרים קילו,
למרות שהמשקל לא מעיד על שינוי. רע לי בכל הגוף - צמרמורות,
כאבי בטן, כאבי ראש, גירודים בעור. אני מתנתקת מהעולם ושוכבת
לי במיטה, רועדת ומתייפחת. אף אחד לא יכול להציל אותי מהכאב.
ביום הרביעי הבטן נרגעת פתאום מהשריפה ומהכאבים הנוראיים. אני
הולכת להופעה ומצליחה להעביר אותה, בלי התלהבות מטורפת, מעין
גרסה שקטה שלי. הקהל מופתע בהתחלה אבל זורם עם זה.  אבל כשאני
חוזרת אני ממש מותשת, והכאבים ממשיכים ואפילו מתחזקים. כל זה
בגלל שאני צריכה לחרבן? אני מחליטה לשבת עד שיצא כל הלכלוך
מהגוף. אחרי שעה כמעט וכאבים בלתי רגילים, החרא יוצא - שחור
וגדול וכבד. לא נורא, אני מתנחמת, זו תוצאה של הימים האחרונים,
אני אחזור לעצמי.

אני מחזיקה מעמד עוד יומיים, מנסה במקום החוקן לשתות מיץ
שזיפים ולקחת תרופות משלשלות. אבל זה לא ממש עוזר, אני כל הזמן
בתחושות לא נעימות בגוף, ובעיקר תחושה של לכלוך מבפנים.
מתקלחת פעמיים או שלוש ביום כדי להיפטר מהתחושה הזו. בתקווה
לקבל תמיכה, אני מתקשרת לדניאל ושואלת אותו אם הוא יכול לקפוץ
אלי לכוס קפה. מקווה שהוא יגיד שהוא כבר מגיע, אבל הוא עסוק
ומבטיח שיגיע מחר. עד מחר אני לא מתאפקת וקובעת תור דחוף
לרוויטל. רוויטל מציינת במהלך הטיפול שמשהו השתנה במרקם של
הצואה, ושואלת על המצב הרגשי שלי. אני מספרת לה סיפורים והיא
קונה אותם. לפני שאני הולכת אני קובעת תור לשבוע הבא.

למחרת דניאל בא. אנחנו מדברים על ההופעה המשותפת, שותים תה וגם
הא ודה, ולפני שאני מבינה, אנחנו עושים אהבה על הספה והשטיח
ומעשנים סיגריה אחת ביחד. בהתחלה זה מוזר לי - אני והוא- אבל
המגע שלו נורא נעים ומפנק, ואני מתכרבלת בו להנאתי.  אחרי זה
הוא אומר שרצה כבר הרבה זמן, אבל כל הזמן הייתי עסוקה עם
השטויות של החוקן, והוא לא הצליח להבין אם אני בכלל בקטע.  אני
עונה שאפילו לא העזתי לחשוב בכיוון ושבאמת כל הכאבי בטן האלה
העסיקו אותי, ואז הוא צוחק ואומר שלקחתי את זה קצת רחוק, ונדמה
לו שאני מכורה. אני שואלת אם גם הוא, והוא אומר שהוא הולך מדי
פעם לרוויטל כשהמצב גרוע, אבל לאחרונה הוא הבין שהחוקן זה רק
טיפול סימפטומאטי, ומה שהיה חסר לו זה מגע אנושי. אני שואלת
איך הוא הבין והוא אומר לי שגם הוא ניסה לעשות את זה לבד בבית,
אבל לא הצליח להירגע באמת, ואז הבין שזה לא קשור סתם לחוקן,
אלא למגע המרגיע ולאמפתיה של רוויטל. אבל זה לא הגיוני, אני
אומרת, גם אני עשיתי טיפולים ביתיים והכל היה בסדר, ושנייה
אחר-כך מבינה שמעולם לא הפסקתי את הטיפולים אצל רוויטל. הוא
רואה שאני מבינה פתאום, ולכן מהנהן בידיעה ומלטף אותי, ומרכך
את גבותי המכווצות. אז אתה אומר שכשיש מישהו כאבי הבטן נעלמים?
הוא מהנהן. ואיך אתה מסביר את זה? הוא מרים גבות. בגלל שהקשר
מרגיע? הוא מהנהן ומוסיף - בן זוג טוב יכול להכיל את כל החששות
והפחדים והכאבים. עכשיו תורי להנהן, הדברים מתחילים להסתדר לי
בראש, אבל בלב אני עוד תוהה אם כל זה באמת נכון. אני רואה שיש
לך ספקות, הוא בודק, וכבר מזדחל לליבי החשש לאבד את מה שמתחיל
להירקם כאן. אבל אם יש סיכוי שכאבי הבטן ייעלמו, אני מוכנה
לבדוק את זה, אני מצהירה ומחייכת. שנבדוק את זה ביחד? הוא שואל
ושוב אני מהנהנת, וביחד אנחנו מתחילים בניסוי.


פורסם במקור בסדנה ה-55 - סדנת ההתמכרויות