"שתקי" השתתקתי
נעמדת ערום כביום היוולדך
"עכשיו שבי".
התקרבת לעברי
"את מפחדת"?
"ממך, היית מת".
"חוצפנית". אמרת בנימה מחייבת.
"תרימי ת'ראש"
"לא".
"חוצפנית, אמרתי תרימי ת'ראש".
"תסתכלי אליי".
"מה אתה רוצה"?
"אותך".
"תרימי תראש". מרימה בזהירות
"אמרת שאת רוצה אותי".
"אז אמרתי"
"אל תשקרי לעצמך".
"לא, אתה אל תשקר לעצמך", צעקתי ללא קול
"כמה נקודות חן יש לי על הצוואר"?
"שלוש", מילמלתי.
"ועל הבטן"?
"עשר, ועל הישבן ארבע, ובידיים, אינסוף".
שתיקה
"מה אתה רוצה ממני"? אמרתי בייאוש
"זה לא תורך לדבר"
בעודך פורש את ידיך לצדדים אמרת,
"כל זה היה שלך"
"למה הרסת"?
"אני.."
"שתקי, זה לא תורך".
"תרימי תראש".
"ממתי קשה לך להסתכל"?
"אני זוכר איך ספרת את הנקודות חן שלי בבוקר, עם הלשון,
ודמיינת איך הטבור שלי מתמלא במים כמו באר, וכל הנמלים הלכו
לשתות".
"את זוכרת"?
"אני.."
"תעני בכן ולא".
"אני זוכרת".
"תעמדי".
נעמדתי ללא קול
"תתקרבי אליי"
ליטפת לי את הראש, ונישקת אותי ברכות... מטורפת.
"עכשיו.."
"תלכי".
"לא" אמרתי בלחש, "לא, לא".
כמה פגיע היית, עירום מולי, והכאב, זרם בעורקיי כמו סם משתק.
"לא, לא".
הבטת בי בפעם האחרונה והסתובבת.
"תלכי, בבקשה... תלכי".
אז הלכתי.
התיישבת בדממה על הריצפה, ובכית.