מתוך המזגן מגיעה רוח, המסננת הדפוקה של ההבלים לא פועלת
וחתיכות ענקיות ולא-לעוסות של מועקה נכנסות פנימה, מצטברות
בשולי השיניים ומעלות רקב.
מוזיקה ששוקעת לאט, הופכת לשעון-חול בתוכי שנרטב בלחות ההולכת
וגוברת, ויהיה לשעון בוץ. אני רואה בו את המאשים המשני שלי,
הזמן שמטפטף במקום לזרום או לקלוח, הזמן שנופל בטיפות חומות
שמתבוססות אחת בתוך השנייה, אין דקה שעוברת בלי לשבת אצלי
ללהג כמו תוכי או קופיף באוזן ולקפוץ מהאוזן השניה אל
מותה-מותו.
חברה תבוא ותלך, רוחות של האנשים שהיו בתוכי פעם, אחרים.
היו כניחוח קל בתוך פי, כסוכריה מתגלגלת על הלשון בנקודות
המתוקות וממלאים את ריאותיי;
וביום שכזה, אבן מתגלגלת במורד הגרון שלי, אל הקיבה
שם  תצבור סביבה כיבים מכאיבים שיעלו ריח באוש
במעלה קנה-הנשימה הקבוס, אל החוצה מהדלת הם יצאו
ולא יבינו איך, ולא אבין אני...

כף היד שהחזיקה בי התהפכה, אולי מישהו שאל מה השעה..
ויש בי כח לנשום את האוויר בשעת הנפילה.
ועוד יום נושר מתוך השיפול של העין שלי זולג
לתוך מבחנה בה אתבונן מחר ואראה
השתקפות של הבלוז שבתוכי,
הרצון לשאוב משמעות מתוך צורך שאין לספק אותו -
מטרה מתוך חסך,
הצורך לבכות כדי להיות מאושר.