ממממ... בלעתי את החתיכה האחרונה ולגמתי מן הקפה.
ניגבתי את פי וטפחתי על בטני השבעה.

קמתי משולחן האוכל לשמע צלצול הטלפון.
"הלו?" עניתי.
"שלום", ענה לי קול בלתי מוכר של בחורה. "מדברת רונית, השותפה
של דנה".
"דנה...?" שאלתי בקול חלוש.
"כן... אתה הבחור שהיא יוצאת איתו?"
"אממ... כן..." השבתי, וכבר לא יכולתי לחכות שהשיחה תסתיים.
"אהה... מצאתי את הטלפון שלך בתיק שלה..." עיקמתי את פניי.
מדוע נגזר עלי לקבל שיחה כה מייגעת בשעה מוקדמת כזו בבוקר,
תהיתי.
"ו... מה איתה?" ניסיתי ניסיון כושל לזרז את השיחה.
"אהה... דנה? אהה... היא לא חזרה אתמול בערב... רציתי לדעת אם
היא במקרה אצלך"
"לא."
"היא לא היתה אצלך אתמול בערב?"
"לא... תקשיבי, אני ממש..."
"ואתה לא יודע איפה היא יכולה להיות?"
"לא, אבל אני בטוח שהיא..."
"אז מה דעתך שניפגש היום ותעזור לי לחפש אותה?"
"תראי, היום ממש אין..."
"נלך לשאול בעבודה שלה, ו..."
"זה כל-כך דחוף לך למצוא אותה היום?!" ניסיתי ניסיון אחרון
להתחמק.
"כן!" קולה הגבוה פילח את אוזני. "ניפגש אצלי בארבע".

צלצלתי באינטרקום קצת אחרי ארבע.
"כן??" קולה צווח מתוך המכשיר.
"אהה.. זה..." מלמלתי.
"אה, כן... אני כבר יורדת".
רק אחרי דקות ארוכות של שהייה מייגעת בחום נראתה דמותה מתקרבת
מבעד לדלת השקופה.
"שלום", היא חייכה אליי. תווי פניה היו עדינים ויפים, תואמים
בקושי את אלו אשר דמיינתי במוחי עת שוחחנו בטלפון.
"טוב", קולה ההחלטי והחזק ניער אותי מהרהורי. "יש תחנת אוטובוס
לא רחוק מכאן. מהר!" היא החלה ללכת במהירות, ואני משתרך
מאחוריה בחוסר רצון.

במשרד הקטן אליו הגענו, היא טרחה לתחקר ארוכות כל עובד ועובד
באשר לשותפה האובדת. אך לא איש מן הפקידים ההמומים ידע להשיב
באשר למקום הימצאה. כך יצאנו משם כלעומת שבאנו, ובמשך כל אותו
זמן לא עלה בידי לגלות מדוע היתה כה להוטה למצוא את דנה.

החום הכבד הכריע אותנו בדרכנו אל התחנה. קנינו כוס ברד בקיוסק
סמוך והתיישבנו על ספסל.
"אז תגיד, איך אתה ודנה נפגשתם?" שאלה ולגמה מן הכוס.
"פגשתי אותה במסעדה לפני כמה שבועות..." עניתי.
"כל-כך הרבה זמן?" חייכה. "זה מוזר, היא בקושי מזכירה אותך".
הרמתי גבה בתמיהה.
כך שוחחנו במשך דקות ארוכות, במהלכן עשיתי כל שביכולתי לדלות
מידע אודות הסיבה לחיפושים הקדתחניים. אולם לא עלה בידי דבר.

הערב החל יורד, והחום הכבד שכך. עמדנו להמשיך בדרכנו אל התחנה.
הבטתי בפניה היפות. הן נראו תשושות.
"את נראית עייפה..." אמרתי, "את צריכה לנוח... מה דעתך שניסע
לדירה שלי?"

נכנסנו לדירה הקטנה. היא השליכה את תיקה בפתח חדר השינה
והתיישבה על המיטה.
"אוו..." נאנחה, "איזה יום מייגע..."
מזגתי מיץ מהמקרר לכוסות וניגשתי לחדר השינה. התיישבתי על
המיטה לידה.
"הנה..." הגשתי לה את הכוס. היא לגמה ממנה. "אני בטוח שדנה
תצוץ במוקדם ובמאוחר..." אמרתי.
"כן..." היא הסכימה בעייפות.
"בעצם", שאלתי בתמימות מעושה, "למה היה כל-כך חשוב למצוא אותה
היום...?"
"אני לא יודעת... אני מניחה שזה לא כל-כך חשוב", נרגעה.
קולה כבר לא היה צווחני וגבוה, אלא עדין ושקט, תואם את פניה
הרכות. כל התקיפות, המרץ וההחלטיות ניטלו ממנה. רק פנים יפות
ושיער חלק, אשר ישבו ביופיים כל מביט.

"מעניין איפה היא..." אמרה בשקט, "היא לא כאן..."
הנהנתי בראשי, מהופנט מול עיניה החומות הגדולות.
"היא..." לחשה ושלחה את ידה אל שערי, "לא כאן..."

התעוררתי בבוקר והתיישבתי על המיטה. הבטתי ברונית אשר היתה
שכובה לידי. נשקתי על לחיה ברוך.
"בוקר טוב", לחשתי.
היא חייכה והתמתחה.

ניגשתי אל המטבח. היא הצטרפה אלי כעבור מספר דקות והתיישבה
לשולחן.
"קיבלת שיחה מדנה?" שאלה בטון מודאג.
"לא", השבתי. עמדתי מול הכיור וגבי אליה. הוצאתי מזלג מארון
הכלים ולפתתי אותו באגרופי.
היא עיקמה את פניה ונאנחה. "אז, מה יש לארוחת בוקר?" שאלה
בנימה עליזה יותר.
"אותו דבר כמו אתמול..." אמרתי ביובש, ובתנועה מהירה הסתובבתי
אליה ונעצתי את המזלג בזרועה.
היא נראתה המומה, על סף עילפון,  מביטה בפה פעור על זרועה
העדינה, מדממת ודווה. היא התנשפה עמוקות ונראה כאילו ניסתה
להוציא קול מפיה הפעור לרווחה, אך נשתנקה.
לפני שהיתה לה שהות להתעשת מן ההלם, לפתתי קופיץ בשר כבד
והלמתי בעורפה.
הדם התיז על בגדי ונספג בחולצתי.
"זה עלול להיות כתם", מלמלתי במבט דאוג. הלכתי לחדר האמבטייה
והשריתי את החולצה המגואלת בדלי מים. לבשתי חולצה נקייה ושבתי
למטבח.

כששבתי, רוב הדם בו שכבה רונית כבר נקרש. הדופק פסק זה מספר
דקות והבשר התקרר מעט. נטלתי סכין מן הארון, שלפתי את המזלג
מזרועה, והתיישבתי לצידה לשולחן.

ממממ... בלעתי את החתיכה האחרונה ולגמתי מן הקפה.