התסכול נוגס בתקווה, מחרסם בה לאט לאט, מוריד פיסה אחר פיסה.
הוא מתחיל במחשבות על איפה אני לא בסדר וממשיך בדימוי עצמי
נמוך. השלב הבא זה בד"כ איבוד תקווה ועל השלב הבא אחרי אני
אפילו לא רוצה לחשוב.
הרצון העז להתגבר על התסכול תמיד איך שהוא הופך ללא רלוונטי
בגלל איזה בחורה שלא רצתה אותך או שאמרה לך זה לא אתה זה אני.
אותן זוג עיינים עגולות כמו שאתה אוהב וגוף חטוב בד"כ שחום עור
וכהה שיער שמסובב לך את הראש. ואחר כך אותה שיחה על טיב הקשר
שמובילה אותך לשקוע לתוך חור שחור ואפל של תסכול. אין מוצא, לא
זזים מכאן.
נדמה לך ששום דבר כבר לא יעזור, אתה מקרה אבוד. עוד מספר
בסטטיסטיקה שלא טועה לעולם.
בדידות ועצבות הם מרכיב בלתי נפרד בסדר היום העמוס שלך וגם
בלילה לפני שאתה הולך לישון המחשבות על התסכול צדות אותך מכל
עבר, נוגסות בתקווה שלך שהכל יסתדר.
אז לעזאזל איפה הוא אותו הסוף לתסכול והבדידות?