כל אחד עובר את זה,אבל כנראה ששלי הייתה יותר קשה ממה שציפיתי
שתהייה.הלוויה של עצמך היא אף פעם לא דבר קל ,זה כמו החתונה
שלך או הנפילה הראשונה מהאופניים.
היא דבר שלא שוכחים כל כך מהר.

אני יודעת שגיל 18 זה לא ממש גיל למות בו ,אבל המוות הוא דבר
מסתורי והיות ויש חוסר בנשמות שם למעלה וצריך עוד בשביל לשמור
על האיזון הקוסמי... אז הם בחרו בי ונתנו לי לראות את הלויה של
עצמי ורק  אז לחזור לעבודה. ממש נדיבים...אין מה לומר.
אני זוכרת רק את רגעי הפרידה מהחברים שלי.
את המשפחה לא רציתי לראות זה היה קשה מידי. אחרי הקדיש
כשהמשפחה כבר הלכה הגיעו כמה חברה אחד אחרי השני.
בהתחלה הגיעו כמה מהאנשים שהיינו נפגשים לשחק כדורסל בשבת
ובינהם היה הידיד שלי אורן. במבט זעוף הוא ניגש לכיוון הבור
הפתוח ואמר " אוף איתך עכשיו לא יהייה מי שישחק איתנו
בשבת...איך יכולת?" ובאותו רגע הוא הרים אבן מהרצפה וזרק בצורת
הנחה את האבן ליד הבור. מאחוריו פתאום הופיעה החברה הכי טובה
שלי וחברה שלה בשביל להפרד. אורן שהבחין בהן הסתובב והלך ויחד
איתו הלכו גם שאר הכדורסלנים.
כשהגיעה חברתי הטובה לפתח הבור היא נתנה חצי מבט פנימה והלכה
צעד אחד אחורה , כשבין הרהור להרהור שלה שאלה אותה חברתה
"תגידי...עכשיו כשהיא מתה את פנויה בסופ"ש?". חברתי זרקה את
הפרח שהחזיקה בידה לתוך הבור שלי ואמרה "בטח,איזו שאלה".
ושתיהן הלכו משם.
הנשמה שלי כמעט והתפוגגה,איך היא יכלה להתייחס אלי כך?
ובחיים שלי עוד חשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי.
פחח מצחיק...או שלא.
אחרי ששתיהן עזבו הופיע החבר שלי וכולו דמעות צעק "למה??
למה זה היה חייב לקרות לי? למה היית חייבת למות?? מה אני אעשה
עכשיו???". איך הוא יחייה ואיך הוא ככה ואיך הוא זה ,בכה יותר
על עצמו מעלי הניח פרח אדום אחד בידיים רועדות והלך.

הרוח נשבה קצת ועננים קלים עטפו את השמיים, קיוויתי שהכל יגמר
כבר ואז...הוא הופיע.
החבר הכי טוב שלי, שתמיד ידעתי שהוא הנפש התאומה שלי
,הוא...הגיע להיפרד.
כשהוא הגיע כבר לא נשאר אף אחד בבית הקברות. הוא ניגש והתיישב
ליד הקבר הפתוח עם פניו לכיוון השקיעה וברוגע הידוע לו הרים את
הגיטארה שהחזיק בידייו וניגן לי את המנגינה שהכי
אהבתי.והצלילים גרמו לי לשכוח את כל אלה שבאו אלי בטענות
והיינו שם רק אני והוא. כשסיים הוא שתק לרגע הרים את מבטו
לכיוון האופק ואמר לי
" אני יודע שאת לא שם בבור הזה אז בואי תראי , תסתכלי על
השקיעה הזאת ,ממש מדהימה,כמוך" ועם ניצוצות של דמעות בעיניים
שלו הרגשתי שהוא ממש מצטער..."אני אף פעם לא אשכח אותך" הוא
אמר והניח את הגיטארה שלו בתוך הבור שלי והמשיך לשבת שם כמה
רגעים. הרמתי את מבטי לאופק ובין שורה של מצבות וכמה עצי ברוש
ראיתי את השקיעה האחרונה שלנו ביחד.
התישבתי לידו ואמרתי לו "גם אני אף פעם לא אשכח
אותך...להיתראות"
ונישקתי אותו על הלחי.
"אני בטוח שאת לא תשכחי" אמר בחצי חיוך  קם והלך.
ראיתי אותו מתרחק, וידעתי שהוא שמע כל מילה...
אז אמרתי לעצמי,יאללה יש עוד מלא עבודה ועזבתי גם אני את בית
הקברות. אבל ידעתי שחלק ממני נשאר בו ,בנפש התאומה שלי.