מייקל לקח אותי לסמטא בה נפגשנו לראשונה, מעין סגירת מעגל. לא
ידעתי למה באתי לשם, אבל לא יכולתי, או רציתי, להתנגד. חיכיתי
שם בזמן שהוא נעלם אל תוך הלילה. תוך מספר רגעים הוא כבר חזר,
משחק משחקי לשון עם נערה נוספת. קפאתי. אט אט השפתיים שלו
התקרבו אל הצוואר שלה. אני חושב שצעקתי. לא נראתה כל תגובה
מצידם. מייקל הביט בי בעיניו המנצנצות והמשיך לנשק את הנערה.
ואז הוא נשך אותה. ראיתי אותו מוצץ ממנה, שואב לתוכו את חייה.
פתאום הוא הפסיק. הוא הוריד את הנערה המעולפת לרצפה והתקרב
לעברי.
"עכשיו תורך לקבוע." אמר.
"מה?" שאלתי מבולבל. לא ידעתי מה הוא רוצה, למה הוא עושה לי את
זה.
"אתה תקבע אם היא תחיה," הוא עצר והביט בגוף חסר האונים ששכב
לידינו. "או אם היא תמות."
הייתי משותק. הוא רוצה שאני אקבע לו אם להרוג או לא? כמובן
שרציתי שהיא תחיה.
"אבל אתה מבין," המשיך לפני שהספקתי להוציא מילה. "אם היא
תחיה, אז מישהו אחר ימות. אני לא ארעיב את עצמי, גם לא
בשבילך."
יופי! עכשיו אני צריך לבחור מי ימות, היתכן אושר עילאי מזה? לא
ידעתי מה עליי לומר, מה עליי לחשוב. לא הבנתי גם למה הוא
התכוון כשאמר "גם לא בשבילך", ממתי אני חשוב?
"אתה יכול למהר? אין לנו הרבה זמן." הוא חזר לדבר בקול הקר
והרגיל שלו.
"חשבתי שיש לך נצח שלם." אמרתי.
הוא חייך והתכופף אל הנערה. הוא הסיט בתנועה עדינה את שערותיה
לאחור ורכן לצווארה.
"רגע!" קראתי. "חשבתי שאני מחליט."
"אתה חושב הרבה." אמר בלגלוג. "אז, מה בחרת?"
"למה אתה חייב להרוג? אתה לא יכול לעבור לשתות, אני לא יודע,
דם פרות או משהו? או להפוך לצמחוני, ירקות הם הרבה יותר
מעצבנים מבני אדם." חשיבה מהירה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי.
"דם פרות?" הוא אמר ונשמע כמעט פגוע מהביזוי. "האם אי פעם
ניסית אבקת חלב?" הוא שאל לאחר עצירה קלה.
"הממ.... לא. למה לי?" עניתי ולא הבנתי למה הוא שואל.
"בדיוק. אבקת חלב זה סתם תחליף עלוב ולא ראוי לחלב אמיתי."
הנהנתי "אז למה אתה חושב שלי מגיע להסתפק בתחליף עלוב?"
הנערה התחילה לנוע, מייקל ניגש אליה ועזר לה להתרומם. היא
הושיטה יד ונגעה בצווארה. אחר הסתכלה עליי במבט שואל.
"כואב לך?" מייקל שאל את הנערה המבולבלת בקול רך והזיז את ידה
מהצוואר. היא הנהנה והוא נשק לה, בדיוק במקום בו היו שני
הנקבים. "אל תדאגי." הוא הביט בעיניה מקרוב והושיב אותה לאט על
אחד הארגזים. היא ישבה והתבוננה בנו ונראתה כה תלושה, כאילו לא
באמת הייתה שם.
"למה אתה עושה לי את זה?" שאלתי בתסכול. לא רציתי להיות שם.
לראות אותו משחק בה, משחק בי.
הוא הביט בי לרגע ממושך ואז התקרב אליי בצעד מהיר. עמדנו
צמודים ופנינו כמעט נגעו זה בזה. "עכשיו תחליט." לחש. רציתי כל
כולי להיות עכשיו בבית. לסגור את דלת החדר, להפעיל את המערכת
ולתת למוזיקה להחליף את המחשבות.

אני לא זוכר מה קרה אחר כך, רק שעזבנו את הנערה. מאז הכל
מעורפל. אני רק זוכר שהתעוררתי במיטה שלי בפנימייה ומייקל לא
היה שם. אני זוכר שתהיתי איך השמש עדיין לא זרחה, שכן היה
מאוחר כבר כשיצאנו. שכבתי במיטה בעיניים פקוחות וניסיתי להיזכר
מה קרה הלילה ואיך חזרתי לחדר. זה היה רק חלום. שמעתי את הדלת
נפתחת וראיתי את מייקל נכנס לחדר.
"תישן," הוא אמר וכיסה את עיניי "היה לך לילה קשה." הוא נשק
למצחי ואני מניח שנרדמתי.

התעוררתי שוב בבוקר כשכרית חבטה בפניי. הרגשתי את היד של מייקל
מושכת ומרימה אותי למצב ישיבה, למרות שהוא עמד במרחק מה ממני
ולא ראיתי אותו זז.
"אתה צריך לקום." הוא אמר וחייך. "כלומר, אם אתה לא רוצה לאכול
שאריות." רציתי להתרחק ממנו. רציתי לשנוא אותו, אבל לא
יכולתי.
התחלתי להתארגן והוא צפה בי. בדרך כלל הוא מתחיל להתארגן רק
אחרי שאני כבר יוצא מהחדר, אבל הפעם הוא כבר היה מוכן. הלכנו
ביחד לחדר האוכל והתיישבנו בשולחן הקרוב ביותר לעגלות האוכל.
דניאל ראתה אותנו ולמרות שהייתה קצת מבולבלת מהמראה של שנינו
ביחד, היא חייכה והתיישבה לידנו. אחרי האוכל נפרדנו וכל אחד
הלך לכיתה שלו. ערבית היה השיעור היחיד בו מייקל לא למד איתי.
לא הרבה בחרו להמשיך עם המקצוע הזה. איכשהו הצלחתי להשיג
ציונים טובים אז נשארתי עם זה. זה גם היה המקצוע היחיד בו
המורה לא שנא אותי. אני חושב שהמורה חיבב אותי. הוא תמיד היה
קורא לי חמוד ומחייך אליי בצורה נחמדה.
בהפסקה מייקל תפס אותי ביציאה מהכיתה והצמיד אותי לקיר בכוח.
"אתה תמיד מסתכל עליה." אמר והחווה לכיוונה של גל שעמדה
מאחוריו עם כמה חברות. "אתה אוהב אותה?"
שתקתי. "כן." עניתי בשקט "אני חושב ש..." אהבתי אותי, אבל עבר
הרבה זמן והייתי מבולבל. לא ידעתי כבר מה אני מרגיש. אם אני
אוהב אותה או פשוט נצמד לרגש שכבר איננו.
"אז למה אתה לא עושה כלום?" הוא שאל כאילו זה דבר פשוט. הוא
ראה שאני לא עונה ומשך אותי אחריו לספרייה. "אתה פשוט צריך
תרגול." אמר וסימן לי להסתכל על נערה שישבה בשולחן קרוב ונראתה
שקועה בספר. "אתה מבין?" הוסיף כשראה את ההבעה השואלת על פניי
"תרכוש ניסיון. תתאמן איתה על יחסייך עם בנות ואז תעבור לגל.
כך גם תוכל לגרום לה לקנא במידה ויש לה רגשות כלפייך." ידעתי
שזה מגוחך, אבל איכשהו, במעמקי מוחי, בצורה מעוותת כלשהי,
חשבתי שזה דווקא רעיון מוצלח.
התקרבתי אליה. קראו לה אדרי. היא למדה איתי כבר כמה שנים, מאז
שהמשפחה שלה עברה לארץ מאנגליה.
"היי." אמרתי והיא הרימה את ראשה מהספר. אני לא חושב שאי פעם
דיברתי איתה לפני כן.
"כן?" היא שאלה ונראתה מעט מופתעת.
לא רציתי להמשיך את השיחה. רציתי לחזור אחורה, אבל המשכתי,
מובל על ידי כוח שהוא לא אני. כאילו משהו השתלט עליי. דיברתי
איתה קצת. היא הייתה יותר ביישנית ממני. איכשהו זה התגלגל לכך
שקבענו להיפגש ללמוד ביחד למבחן בספרות.

בארוחת הצהריים ישבנו ביחד אני, מייקל, דניאל ואדרי. מילאנו את
הצלחות בלחמניות עם משהו שנראה כמו המבורגר ובסלט שנראה די
טרי. מייקל עשה קולות של פרה כדי להתגרות בי.
"מיכאל, אתה צמחוני?" שאלה אדרי. יכולתי לראות שהוא שונא את
השם הזה. בגלל זה הוא גם לא עונה לי כשאני פונה אליו ככה.
"אני לא אוכל בשר." השיב מייקל בפשטות. לא ידעתי איך היא לא
שמה לב לריחוק שלו, ללעג בקול שלו. אני היחיד שרואה דברים?
"אני מצטערת, זה מפריע לך שאנחנו אוכלים את זה לידך?" המשיכה
אדרי לשאול.
"אל תדאגי." חייך מייקל "לא ממש אכפת לי מחיות מתות."
"אז למה אתה לא אוכל בשר?" שאלה אדרי.
"טוב די! מה יש לכם?" קראה דניאל והניחה לרגע את האוכל שלה.
"למה לעשות דיון על פרות? בשר זה טעים. אם מיכאל לא אוהב את
זה, זו בעיה שלו!"
שתקנו וחזרנו לאכול. מייקל שיחק עם הסלט שלו. לא ממש ראיתי
אותו אוכל, אבל הצלחת שלו התרוקנה.

מיד בתום הארוחה אדרי מיהרה ללכת וטענה שיש לה שיעורים.
"אז זו בעיה שלי שאני לא אוהב בשר?" שאל מייקל את דניאל
והסתובב לעברה.
"כן." היא אמרה בחיוך "אבל אין לי בעיה להפוך את הבעיות שלך
לבעיות שלי." הוסיפה והתקרבה אליו.
"אם כך," התחיל מייקל "אז יש לי בעיה בשפתיים. אכפת לך לעזור?"
הוא רכן לעברה ונישק אותה.
מה פספסתי? מתי הם הפכו לזוג? ומתי שניהם הפכו לכאלה קיטשיים?
"אלון!"
"כן." עניתי בלי לדעת אפילו מי קורא לי.
"אלון?" הרגשתי נגיעה קלה בכתפי.
התעוררתי לקול צחוקם של תלמידים וגיליתי כי אני בשיעור
היסטוריה עכשיו.
"אלון," אמר מר אכביר "אני רוצה לדבר איתך בסוף השיעור."
טוב, נו. לפחות לא הזלתי ריר.
בסוף השיעור נשארתי בכיתה. מר אכביר קרא לי לגשת אליו.
"אלון, אתה מוכן במקרה להסביר מה בדיוק היה כאן?" שאל.
היה כאן שיעור, מן הסתם. "אני מניח שנרדמתי." אמרתי בחשש.
"כן. אני יודע שנרדמת. אולי תרצה להסביר, למה זה קרה?"
"ה... הייתי עייף?" וגם כי השיעור שלך מרדים, אבל זה סיפור
אחר.
"לא ישנת בלילה?" שאל והביט בי במבט שכנראה הייתי צריך לפרש
כסקפטי וחשדני, אבל לי זה נראה יותר כמו עיוות בעין.
"לא ממש."
"ולמה לא ישנת בלילה?" המשיך לחקור.
"היו לי יותר מדי שיעורי בית להשלים." שיקרתי. באותה מידה
יכולתי לומר שהיו לי סיוטים, אבל החלטתי לנצל את העניין. "אתה
מבין? אני כל הזמן לומד וכשאני לא לומד אני צריך לעשות
שיעורים, עבודות, מטלות, להתכונן למבחנים. אני לא יכול עוד!"
ניסיתי להראות מותש.
מר אכביר שתק לרגע ואז החליט להפנות אותי ליועצת בית ספר.
סיפרתי לה את אותו סיפור והוספתי חרדת בחינות ולחץ. לא הבנתי
מאיפה בא לי האומץ לשקר ככה. היועצת קבעה שיש כאן בעיה ואמרה
שהיא תדאג שאני אקבל הקלות בשיעורי הבית. כלומר, לא רק שהחמצתי
חצי שיעור היסטוריה, אני גם זוכה בפרס! מי אמר שלא בריא לשקר?

למחרת הוטל עלינו בשיעור חינוך ערכי לכתוב מאיפה באנו, על
המשפחה שלנו ודברים כאלו ולהתכונן להקריא בכיתה. אופס, כנראה
שלא שמתי לב ונכנסתי בטעות לשיעור של כיתות ב'. אחרי שהבטתי
סביבי, ראיתי את כל שאר הכיתה שלי ווידאתי שאני אכן במקום
הנכון, הנחתי ראש על השולחן בתסכול.
"חוזר לישון?" שאל עדן בלעג ואחריו התחילו צחקוקים מכל רחבי
הכיתה.
"תרדו ממנו!" יצא אדם להגנתי. אדם, להגנתי?! ממתי?
בסוף השיעור הוא תפס אותי לשיחה קצרה.
"תגיד, מה קרה לך?" לא הבנתי למה הוא מתכוון. "בקיץ היית סבבה.
משתולל במסיבות, גומר עם פצצות." לא ככה אני זכרתי את זה, אבל
מילא. "ומה קורה איתך עכשיו? הולך עם הפריקים המעפנים האלו. מה
נהיה ממך?" למה השאלה הזו הזכירה לי את אמא?
"למי אתה מתכוון כשאתה אומר פריקים?" שאלתי למרות שכבר ידעתי
מראש.
"לאיך קוראים לה? דניאל הזאתי ולמיכאל הזה. טוב, מיכאל עוד
בסדר. טעון שיפור, אבל לא משהו רציני." טעון שיפור. מי אמר שלא
לומדים דברים חדשים מהתעודה? "אבל המכשפה הזו, פגומה
טוטאלית."
לא הבנתי למה אני אפילו טורח לדבר עם מישהו מאותגר מוחית כמו
אדם, אבל זה לא שהיה לי משהו טוב יותר לעשות. או רצון כלשהו
להסתכסך איתו.
ניסיתי להסביר, אבל מה שיצא לי היו בעיקר קטעים מגומגמים.
"שמע, יום שישי בלילה, יש מסיבה. מה זו מסיבה? אמא של המסיבות.
תבוא, יהיה פצצות. תביא גם את המיכאל הזה, אם 'תה רוצה. 'תם
בכלל חברים תגיד לי? אתם מאה מטר מהשני ופתאום אוכלים יחד. מה
הקטע?"
"סתם. אתה יודע. שותף שלי בכל זאת." מיהרתי לסיים את השיחה
ולהסתלק משם.
חזרתי לחדר וראיתי את מייקל ישן במיטתו. התריסים, כרגיל, היו
מוגפים בקפידה. הדלקתי את האור.
"בוקר טוב." קראתי וזרקתי עליו כרית.
"הבוקר אף פעם לא טוב." הוא רטן והתרומם. "מה אתה רוצה?" שאל
ברוגז.
זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להפריע לו בשנתו.
"שיעורי בית." אמרתי בפשטות. הוא התכרבל חזרה במיטתו.
"תעזוב אותי בשקט!" פקד. "לטובתך." הוסיף כשראה שהתקרבתי להעיר
אותו שוב.
"סך הכול רציתי תשובות לעבודה בחינוך."
"אתה לא אמור לדעת בעצמך?" שאל מתוך השמיכה.
"כן... אבל רציתי לדעת לגביך." הסברתי.
"דבר איתי בשעה נורמאלית."

בערב חזרתי להציק לו. רציתי לדעת ולא התכוונתי לוותר.
"נו..." אמרתי בקוצר רוח. הוא הסתכל עליי במבט בוחן.
"מה אתה רוצה שגורם לך להעיר אותי?" שאל "חוץ מגילוי דרכים
באמת כואבות למות." הוא אמר באכזריות.
"רק לדעת מי אתה בכלל!"
"מה אתה רוצה לדעת?" שאל בחיוך.
"מי אתה? מאיפה באת? דברים כאלו."
"למה אני פתאום מתחיל לקבל פלאשבקים?! אולי זה בגלל, שכבר שאלת
את כל השאלות הללו." אמר בזלזול. באמת שאלתי את כל זה. בשיחה
הראשונה שלנו בסמטא.
"כן, אבל לא קיבלתי תשובות. אמרת שבאת מרחוק, וזהו. אני רוצה
לדעת איפה נולדת. מי היו ההורים שלך? אם בכלל היו לך הורים,
אני רוצה להכיר אותך."
"מה זה משנה לך מאיפה באתי?"
לא ידעתי מה להגיד. הבנאדם, טוב, היצור, לא נותן שיתקרבו אליו.
איך אני אסביר למה רציתי לדעת?
"אי אפשר סתם לרצות להכיר אותך? אסור לי להתעניין, לשאול?"
"אתה ישיר." אמר וחייך "אנשים נוהגים לשאול שאלות אישיות כהערת
אגב, אתה זורק כריות."
"אנחנו שותפים לחדר כבר כמעט חודשיים ואני לא יודע עלייך כלום!
פלא שאני שואל שאלות?" התפרצתי.
"אתה חושב שאנו קרובים מספיק כדי שתוכל לשאול שאלות?" הוא שאל
בשקט. אף פעם לא הבנתי איך יש אנשים שנשארים רגועים גם
כשצועקים עליהם.
"אתה יודע מה? לך תזדיין! כבר לא אכפת לי."
הוא חייך לעצמו, מלמל משהו שנשמע כמו "בדיוק מה שתכננתי" ויצא
מהחדר.
הוא קבע להיפגש עם דניאל יותר מאוחר הערב. רציתי לדבר איתה,
אבל היא הייתה בחדר ואסור היה לי להיכנס למגורי הבנות. לא
דאגתי לה, ידעתי שהוא לא יפגע בה.
קראתי איפשהו שערפדים הם אימפוטנטים בגלל שלא מגיע להם מספיק
דם למקומות הנכונים. כמובן שאף אחד מאלו הכותבים על ערפדים אי
פעם פגש ערפד, אבל הטענה נשמעה לי הגיונית.