זו הייתה השתיקה המתוקה ביותר בחיי. שתיקה מתוקה שעטפה את
השמיים השחורים ואת הירח ואת הכוכבים ואותי.

ושוב אותו חלום ואחריו אותו סיוט.
לא יודעת מתי הוא יסתיים, הוא ממשיך כבר שלושים ושתיים שנה.
הבדידות הזאת שגוררת שתיקה מוזרה, מגעילה, ששוקעת אבל לוקחת
איתה אותי אל תוך שחור מוזר שעוטף את ליבי והופך אותו לכמוהו.
שנים הקדשתי מחשבה על אותו שחור מוזר שלא ממש ראיתי, שנים
חיפשתי פיתרון אבל לא הבנתי את השאלה.
לא ראיתי מציאות אחרת חוץ מהאמת השחורה שלי, ראיתי רק אחרים,
לא חייתי את זה, ידעתי שזה לא אמור להיות ככה, זה אמור להיות
אחרת.
ידעתי שהמוות קרוב, לא הבנתי עד כמה. הבדידות הממושכת הזאת
הביאה אותי לחוסר מושלמות מוחלט. לא יודעת אם לקרוא לזה מוות,
פתאום המוות נראה כל כך טוב ושלו. לא, זה לא מוות, מוות זה
פתרון טוב מדי לבעיה שלי שאני אפילו לא יודעת אותה. למה לא
יכולתי להיות מושלמת בדיוק כמו כולם. למה אני חייבת להיות כל
כך בעייתית?
היום היה הפעם השביעית שניסיתי להתאבד. להתאבד, מילה כל כך
עמוקה שכמה שלא תהיה עמוקה לא תצליח להיות עמוקה כמו המוות
בעיני המתאבד, מוות, לא יודעת למה, לא יודעת כמה רציתי אותו
באותו הרגע.
זה היה סתם עוד לילה שקט שראיתי סרט אימה בטלויזיה שקיבלתי
במתנה מאימי. אימי, עוד אחת שנטשה אותי לטובת המוות, ככה זה
המוות עובר אצלנו בירושה, אולי זה לא כל כך נורא, מוות זה
מושלמות אז אולי אני לא כל כל נוראית? זה לא משנה עכשיו כי גם
אם המוות הוא רע ומגעיל הוא בכל זאת מקום אחר.

עכשו אני בבית החולים, לפעמים המקום הזה נראה לי מקום שרוצחים
בו אנשים, הם לא נותנים לי לחיות, הם הורגים אותי לאט
וביסורים. הריי רציתי למות, לחיות במקום אחר, אבל הם ממשיכים
להחזיר אותי לעולם שאליו אני מתכחשת.

אני עוד צעירה, יכולתי לקחת את עצמי בידיים ואז להקים משפחה
וילדים אבל ידעתי שגם אז, אם אז, לא אצליח לראות אור שם, אולי
לשנייה, אולי לשתיים אבל אז אותו החושך, אולי לא הבדידות אבל
משהו אחר,
רציתי את השנייה או השתיים של האור אבל לא היה לי כוח להשקיע
עוד שנים של בדידות ברדיפה אחר הרגע הזה שייגמר ואחריו עוד
חושך, אפילו חשוך יותר- אני אראה מה אני מפסידה ומה יכולתי
להיות.
רציתי לסיים את זה, כמה שיותר מהר, כמה שיותר לאט.

בבית. כן בבית. הבדידות חזרה, חוזרים ההצעות השונות והמגוונות
לפסיכולוגים. מה אני משוגעת? למה אני משוגעת בגלל שלא יכולתי
לסבול בדידות? בגלל שנשבר לי לרדוף אחריי המושלמות אז אני
מגיעה אלייה בדרך קיצור? למה? בגלל שאני רוצה לחיות?
נמאס לי להיות לבד והם אפילו לא מבינים שאני לבד, הם לא מבינים
שאני לא אוהבת את מי שאני, שאני רוצה להיות מישהו אחר ובגלל
הידיעה שזה לא יקרה אני הופכת למישהו אחר אבל לא מי שרציתי.
שוב אני שוקעת בחזרה מאותו המקום אל השקיעה החוזרת של הגסיסה
אל המוות.

עכשו אני לא רוצה אף אחד, אני רוצה להעניש אותם על כך שנטשו
אותי, לבוא אליהם ולהגיד להם בפרצוף כמה אני שונאת אותם, כמה
אני אוהבת אותם, כמה אני מרגישה "לא מושלמת" עכשיו, איך ידעתי
שהמוות לא מושלם אבל ידעתי שזה בכל זאת מקום אחר, איך העדפתי
להרוס את חיי בשביל לחיות את המוות, איך ידעתי שהם מחכים לי,
כמה חשבתי על אותם החיים שהיו לי לפניי עשר שנים וכמה אני
יודעת שלא כל חיי היו חיי בדידות, איך אני יודעת שזה לא אשמתם
ושזו אשמתי...

איך אני רוצה אותם בחזרה - את מי שעטף את נשימתי האחרונה.