הלילה לא הצלחתי לישון.

כמו בכל לילה בחודשיים האחרונים, כשהתמונה שלך עולה מולי
והנשימה נעשית כבדה. אנחנו מכרים של נפנוף יד חולף, במשחק
השיגרתיות והנון-שלנט. אם לא הייתי מעמיד את המשחק, גם את רגעי
החסד האלה ודאי לא היה לי. ואתה בכלל לא יודע: זוהי התמונה שלך
שעולה מזמן לזמן ובכל לילה - כל לילה -  כשאני מניח את הראש על
הכר, היא מלווה אותי תמיד. מעצבת לי את השגרה. חוצבת בי רגעים.
תנודות בין מצבי רוח, בין טוב לרע, קיום מהוסס או חד משמעי,
רגשי יאוש ורגעי תקווה. שום דבר לא ברור, ואתה בכלל לא יודע
(איך בתאוותי רציתי לקרוע מעליך את הבשר ולהשאיר אותך שלם).

נדמה לי שלרגע כולם שכחו. שכחו שלפני שכל הקטע הזה נהיה אופנתי
ומגניב, שכולם רצו, הצטלמו, התנשקו, התחבקו, היו שם אנשים
שכאבו. נדמה לי שכולם שכחו שלפני שכולם כל כך קיבלו, היו כאלה
שנקרעו. שמאחורי כל הצבעוניות וההמולה, עוד עומדים שם מאחור
כאלה שלא שוחים בזרם. אנשים ולא מותגים. כאלו שלא בחרו להיות
חלק מהקוריוז, אלא פשוט נשארו כאלו שהינם. בצד המצעד, מתחת
לאיפור, חריגים בקהילה החריגה. בני אדם שלא ישנים טוב בלילה
כשהמחשבות טורפות והבדידות מנכרת.

ובזמנים המתוחכמים שלנו, של נוסחאות ומרפאים, מתמטיקה פשוטה
שתגזור מהמשפט "אחד מכל עשרה" לא מפסיקה להזכיר ולומר, שמהמקום
בו אני נמצא הכל כנראה הינו וימשיך להיות קשה פי עשרה. וכאשר
באקט של מגניבות מודרנית מתוחכמת מעודכנת אמר לי א' "לא אכפת
לי עם מי אתה שוכב", לא נשאר לי אלא לענות לעצמי כי זה לא עם
מי אני שוכב (לא הייתי מטנף אותך כך), אלא את מי אני אוהב.

את מי אני אוהב.