רוח.
יושב על ספסל.
רכותי נלחצת מול קושי העץ
מתאימה עצמה לחפץ
שאמור להכנע לי,
יצור עליון שכמותי.
נאחז בציפורניי
בגלים המתרסקים סביבי
אין בכוחי לעצרם,
למרות שבלעדיי
כאילו ולא התקיימו.
צורח אל כוכבים אדישים
זועם על הרים דוממים,
מכה באגרופי באדמה,
מתריס בפני החמה.
פותח את עיניי.
הספסל עוד חולק מרחבי
העולם נותר במקומו
ואני במקומי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.