וכשאלוהים חזר
איך המתה האדמה מקריאות האנשים
כיצד כוסתה היא בזרמי האדם,
כאילו ילד מוטט קן נמלים.

עמדתי אז-
אי שקט בים רועש.
מתבונן מעלה אל  
האש הקדושה ממלאת את השמיים,
מקהלות המלאכים השרים כסירנות,
ומאחוריהם
פני האלוהים,
מילים שנוצרו בידי אדם
לא תוכלנה להגדירן

וכשדיבר אלוהים אל האדם
ראיתי יקומנו מכוכב בגרונו,
תקוע כחתיכת תפוח ישנה.
את עולמנו ההומה,
את דמותי הבוכה בפחד.

להבת הקודש
עקרה אז ראייתי.
מותירה אותי בחשיכה.
לבד ככל אדם, כרעתי ברך.
לבד ככל אדם, נשבעתי אהבה.
לבד,
גיששתי דרכי אל אלוהיי.