אני חושב עליה,
בלילות לפני השינה.
אני רואה דמותה,
עומדת בשמלה שחורה.
קוראת לי לבוא, קוראת לי אליה,
מושיטה יד ופרח אדום בידה.
היא הדבר הכי מדהים
שאלוהים ברא.
עם ידה, היא מסמנת לי להתקרב
ואני שואל אותה מה עם העבר?
מה עם מה שהיה?
מה את מרגישה?
היא עונה, שהעבר לא נגמר.
היא עונה, שהרגש לא עבר.
אני שואל אותה, איפה היית כל הזמן?
למה את לא יוצאת לי מהראש, כבר עבר המון זמן?
אבל היא לא עונה,
רק מסמנת בידה המקסימה.
להתקרב אליה, להתקרב
עוד טיפה.
אני מתקדם לכיוונה
צעד, אחר צעד "אני כבר בא".
אני כל כך רוצה לאחוז בה.
לפחות עוד פעם אחת, פעם אחרונה.
צעד אחרון, צעד אחרון ואני אוחז בידה.
אני עושה אותו, אך היא נעלמה.
והיא לא עוזבת אותי אותה תחושה.
היא לא עוזבת אותי אותה האהבה.
היא הלכה לה מזמן, ואני יכול להתנחם
בחלום שלא נגמר... |