אני כותבת לך עם דמעות בעיניים.
בינינו, אנחנו יודעים שיש איזשהי בעיה ששוקעת לה אט אט מתחת
לפני השטח, ולפני שאני אשים לב הכל יעלם כאילו לא היה - ושוב
אני אחמיץ את חלון ההזדמנויות שלי.
אתה שומר על קור רוח מקסימלי, בזמן שאני אוגרת הכל בפנים
וממירה את זה לשמחה כלפי חוץ.
אף אחד לא יכול לדעת מה קורה איתנו, בינינו. אפילו לא אנחנו.
אתה מבין, זה קשה לתפקד בצורה נכונה כששני הצדדים לא יודעים
אפילו איפה להתחיל לתקן את הכל.
אשלייה שהכל מושלם מרחפת. ובכל פעם כשאנחנו מגחכים ביחד, שותים
ביחד - אפילו מתעצבנים ביחד, אנחנו מרגישים שסוף סוף זה זה.
שיש את הבן אדם הנכון שיבין איך הכל עובד, בלי שתצטרך לאמר
מילה.
אני אוהבת כשאתה מגלה לי קצת, זורק לי מילה פה ושם ונותן לי
לחבר את הכל ביחד. אתה בעצמך מוקסם מהדרך שאני כבר מסוגלת
לקרוא אותך. אני רואה שאתה מפחד, שכל השנים שניסית להסתיר את
הכל מתפוצצות לך בפרצוף עכשיו, אבל אתה גם שמח.
אמרת לי שאתה שמח.
אני אוהבת כשאתה שואל אותי מה שלומי. ואל תבין אותי לא נכון,
משחקים זה לא הצד החזק שלי. זה אפילו לא צד שאני רוצה שיהיה בי
- ואני מנסה להמנע ממנו כמה שיותר.
אני לא מצפה שתוודא שהכל בסדר, כשאמרתי לך שהכל בסדר.
אבל לפעמים, כשאני לא עונה לך, או אפילו אומרת שהכל על הפנים -
אתה מחייך אליי את החיוך הטיפשי שלך - כביכול מבין על מה אני
מדברת, משחק אותה מתעניין, ובעצם מחכה להמשיך לדבר עלייך.
אני מבינה אותך לחלוטין. זה נוח שיש למי לפרוק את הכל.
וזה עוד יותר נוח, כשלי לא נעים לדבר על עצמי. אף פעם. |