יוצא את הבית
לוקח את הרכב, בשלוש בבוקר
מדמיין שאת איתי
ושנינו יוצאים לנסוע ברחובות העיר
זמן שנכבה, זמן שנעצר
אני לא יודע מה לומר
מדמיין שאת מביטה מהחלון
אחר כך מחייכת למראה
של ילדות רוקדות
שלוש בבוקר
ורק אנחנו על הכביש
אני מדמיין שאת שואלת
כמה עוד נמשיך
יש תמונות שמזכירות לנו
איך יכולנו להיות
ויש זיכרונות
שאי אפשר לעקוף
לא מאבד עניין
ולא נותן לשום דבר ליפול
העיניים לא נעצמות, הגוף לא נרפה
ומדמיין שאת מחפשת שיר
שישאיר אותנו ערים
זוכר אותנו מתגעגעים
לאורות מסנוורים, למרתפים מעושנים
מדמיין אותך מחייכת אלי
וכול נצח, עכשיו הוא פיסה קטנה
אני מביט על הקיוסקים, שלא הולכים לישון
את מבקשת שאעצור, ונותנת לבחור צעיר כמה שקלים
אחר כך אנחנו ממשיכים
כבישים שחורים, חלונות ראווה מהירים
ואני לא מצליח לעבור את המאה
מדמיין שאת נוגעת בשערי
שואלת, אם טעינו, שלא היינו צריכים
ואני שותק
יש רגעים שאני לא מצליח להגדיר
אחר כך הם באים ומשאירים כתמים
מדמיין, שאני לא צריך את השקט הזה
אורות ירוקים מהבהבים, אנחנו לא יכולים להפסיק פתאום
שלוש בבוקר
עוד מעט העיר תתעורר
ותגלה את עצמה בכיעורה
הומלסים ינועו בכבדות, זרים יברחו אל תוך סמטאות
רק אני אדמיין אותך כאן
נוסעת איתי, עד לסוף הסיבוב
ואני לא מוציא מילה
גם שאת מחייכת, את הסוף הטוב
מדמיין שאת איתי
בשלוש בבוקר, סביב אותם רחובות, סביב אותם כאבים
אני מספר לך, איך כול זיכרון בונה את עצמו עד ההרס המושלם
ואיך אני צריך אותך
גם שאת רחוקה, מכול מגע, מכול תחושה
אין חלומות, רק מציאות שמטפטפת את עצמה
אני לא מצליח להתעורר ממנה עכשיו
מסובב את הרכב, וחוזר חזרה
מדמיין שאת מניחה את ראשך על כתפי
פסקו המלחמות, החיילים חוזרים, השמיים מתייצבים
אני לא יודע מה לומר
ואת נרדמת לאט
מדמיין, שהדלת תיפתח, והכלב ינבח
שום דבר לא יתגעגע, הכל יקפא לעד.