כל יום כשהיא קמה, היא מציצה במראה, לראות אם אחרי הכל - נשארה
אנושית.

כבר לא ילדה היא, והעור בלחיים כבר הופך רופס ומקומט.
פעם הייתה כל כך יפה. עורה הצחור האיר פנים רבות, משך עיניים
רעבות. התמימות שטפטפה ממנה טיפות קטנות, הקסימה לבבות, הוציאה
רצונות.
כל בוקר, אחרי הקפה והסיגריה, עולה במוחה אותה תמונה, אותו
זיכרון. הזכרונות לא מרפים ממנה, כמה שהיא מבקשת, כלום לעולם
לא מפסיק.
ילד קטן רץ מחוייך אליה, קורא בשמה, והיא מחייכת.
הוא מתקרב ועולה באפה אותו ריח, שיש רק לתינוקות. הוא לובש
אפודה קטנה וכחולה, ולחייו הקטנות סמוקות משמחה.
הוא מועד טיפה, והיא מסתכלת בעיניו. הוא מחכה לאישורה שהכל
בסדר. היא מחייכת, והוא ממשיך ורץ לזרועותיה.
עורו הרך וידיו הקטנות ממלאות את לבה בחום אינסופי. היא מרגישה
כל כך מוגנת.
כל יום, היא מתפלאת מחדש כמה היצור הקטן משרה עליה נחת.
היא עומדת במרכזו של גן שעשועים רועש מצווחות וצחוק של ילדים
ופעוטות. היא עומדת על יד המתקנים שמתחברים לעוד חלק, ועוד
סולם, ועוד מגלשה, ורואה את ילדה הקטן מאושר ומאותגר מכל מה
שקורה סביבו.
היא מחייכת חיוך רפה לתוך עצמה, ואומרת בלבה, "זה הילד שלי".

כשקובי הלך היא התקשתה לספר לו. מה תגיד?
איך יהיה לה האומץ לשבור את לבו הקטן והרך של בנה? שנאה את
שותפה לחיים, שאפילו חתונה כמו שצריך לא העניק לה.
"מילים זה לא מספיק" הייתה מסננת לעברו, והוא היה טורק את
הדלת. צעקותיה הדהדו במסדרון: "קובי. אני מדברת אליך. קובי!!!
יא אפס."
יום אחד, הוא פשוט עזב. היא לא הייתה בטוחה שעצב זה מה
שהרגישה, ידעה שמקומם לא אחד עם השניה. לבה נכמר על הפעוט שישן
בחדר הסמוך, לבה נכמר על הנשימות הרכות שלצלילן הייתה נרדמת כל
לילה.
מדי פעם הוא התקשר וניתק, ישר כשענתה.
הוא לא דיבר, ולא הייתה לה שיחה מזוהה או משהו בסגנון, היא
פשוט ידעה שזה הוא.
לבנה הקטן היא פשוט סיפרה סיפור, שאבא היה צריך לנסוע לכמה
זמן, לשמח איזה איש, שהיה נורא עצוב.
לפחות שבנה יזכור את אביו באיזשהו אור חיובי.
לפעמים בלילות, היה בוכה שהוא רוצה את אבא, ולבה התכווץ כל כך
חזק עד שזה כאב. היא הראתה לו תמונות, וזה קצת הרגיע אותו.
שנאה את קובי על הנטישה, אבל מצד שני ידעה... מה יש לאשה כמוה
להציע לגבר כמו קובי? היא ידעה שיום מן הימים הוא יעזוב. הם
כבר לא הסתדרו כמו פעם, והרגש דעך.
הבן שלה, זה מה שהחזיק אותה בחיים. בשבילו היא קמה, בשבילו
עבדה יום יום, בשבילו קנתה אוכל, ובישלה.
בשבילו היא שילמה את החשבונות, שתמיד יהיה לו טוב. היא שמרה
עליו.
יום אחד, כשלקחה אותו מהגן, הוא הראה לה ציור מקושקש ומלוכלך.
בציור צוירה אשה, ובידה היא מחזיקה ילד קטן, ולידם עומד גור
כלבים.
האם התמלאה באושר, ושיבחה את בנה על הכישרון שלו. ליום ההולדת
הרביעי שלו, היא הפתיעה אותו וקנתה לו גור כלבים. היא כל הזמן
נזכרת בפניו הקורנות מאושר, כאילו נולד אל הכלב המסכן.
היא לא סיפרה, שאת הכלב מצאה עזוב ברחוב, משוטט בגשם וברחובות
ת"א המזוהמים. היא לקחה אותו לווטרינר, ושניהם ביחד רחצו אותו
באמבטיה הקטנה.
הימים עברו, ולמרות הדלות, ולמרות קצת העצב, היא התחזקה
מהפעוט, שאת גופו כל כך אהבה לרחוץ ולהלביש, לנשק ולחבק.
כשהתקרב לגיל חמש, הוא החל לשאול על אביו.
לכל הילדים בגן היו אמא וגם אבא והוא הרגיש קצת שונה.
היא החליטה ליצור קשר עם קובי, למרות הנטישה האכזרית ולמרות
שלא ראתה ממנו ולו פרוטה אחת, במשך שנתיים.
יום אחד, היא קמה ואמרה לבנה: "בוא, הולכים". במבט תמוה
וישנוני הסתכל עליה. היא חייכה ואמרה, "הולכים לראות את אבא".
את מקום מגוריו ביררה מבת דודתו שגרה כמה רחובות ממנה.
הוא עבר לרמת גן. מצא עבודה העצלן, חשבה לעצמה.
היא הלבישה את בנם הקטן בבגדים קטנים וסירקה את שערו שעה
ארוכה.
היא ראתה את ההתרגשות בעיניו, ורק קיוותה שלא יתאכזב. שקובי לא
יאכזב.
הם נכנסו לאוטו, והוא התיישב מקדימה. כמובן שידעה שזה מסוכן,
אבל לא יכלה לעמוד בפני התחנונים שלו, והמבט הזה, כמו של
חתלתול מורעב המחפש אהבה.
היא התניעה את האוטו הרעוע שלה, שתוך קילומטרים ספורים איים
להתפרק והשמיע קולות משונים.
הם עשו דרכם לרמת גן, לרחוב הבנים 27.
היא ידעה את הדרך, פעם חברה שלה גרה באזור.
הם החלו בנסיעה, וילדה שתק. "מה קרה מותק, למה השתתקת?" שאלה.
"אני פוחד שהוא לא יאהב אותי", ענה לה בקול רועד. היא צחקה
והסתכלה בעיניו, "אין מה לא לאהוב בך, קטן שלי", ונישקה אותו
בכל אחת מלחייו.

באותה שניה שעיניה סטו מהכביש, הייתה פניה חדה שעמדה לפספס.
היא סובבה את האוטו בפראות, ולא הספיקה.
היא שמעה רעש חזק והכל התערפל.

אורלי התעוררה למשמע שקט. שקט מוחלט. היא ניסתה להבין מה קורה,
אבל לא יכלה להזיז את גופה. היא פקחה עיניה והכאב ברגליים
ובצוואר החל לצרוב. בחיים שלה לא חשה מין כאב שכזה. ישר חשבה
על בנה וחיפשה אותו בעיניה.
הדבר הבא שזכרה, היה ששכבה במיטה לבנה וקרה בבית חולים, מעורפת
ומטושטשת. כאב חד פילח את גבה. "איפה גיא", שאלה בצרידות.
"גיא... גיא" אמרה בקול חרישי. "הוא לא שרד". דמות נכנסה לחדר.
"הפציעות היו קשות מדי. הוא נפגע בראשו". מסך שחור ראתה אורלי.
גופה החל צורב ומתדפק, מנסה לעכל את מה ששמעה.
"זה... זה לא יכול להיות. קובי... הוא מחכה לנו... קובי."
הדמעות החלו לגלוש מעיניה והאחות הביעה הבעה מטומטמת של
רחמים.
"אני מצטערת", היא סיננה, "תנוחי עכשיו. את זקוקה למנוחה".
ועזבה את החדר.
אורלי ניסתה לקום, למשוך עצמה מהמיטה אבל הכאב שיתק. "מה
עשיתי" מלמלה ובכתה, מלמלה וצרחה "גיא!"
כל אותו לילה הקיאה, ולא עצמה עין. רק חשבה על בנה הפעוט שנלקח
ממנה רק באשמתה. אם רק הייתה חוגרת אותו מאחור, ונוהגת יותר
בזהירות. תמיד קובי לעג לה על דרך נהיגתה, תמיד היא השתיקה
אותו ואמרה, "שאני לא אוציא אותך מהאוטו"...

אחרי כמה שבועות, היא קברה את בנה. האחד והיחיד. בגיל חמש.
מבטי השנאה שקובי שלח אליה דרך אלפי הקברים הצפופים, הרגישו
כמו סכינים בנשמתה. העצב והיגון היה כל כך קשה מנשוא, עד שכבר
לא יכלה.
בינתיים, היא מנסה לשרוד, למרות שאין לה בשביל מי לקום, לקנות
אוכל, או לעבוד.

נותרו לה זכרונות. ומיטתו השוממת, לצד מיטתה, והצעצועים שכל כך
אהב. וקולו שהדהד בצהלה בין קירות הבית שמפלח את כל פצעיה
בכאב.
10 שנים אחרי התאונה, אורלי יושבת יום יום על יד מיטתו, שומעת
בדמיונה את נשימותיו הרכות,
והבית, כבר מזמן לא בית.