"בואי", הוא אמר לי עם מבט חולמני בעיניים. השגעון ניכר על
פניו.
"אתה משוגע", אמרתי לו, משתעשעת מדבריו.
"אז מה? נהיה משוגעים יחד".
"יחד?" התחמקתי ממבטים, עדיין משועשעת.
"למה לא? זה הגיוני..." הוא אמר, אפילו שזה לא היה הגיוני. זה
היה מטורף, לא רציונלי...
הצטרפתי למבטיו מעבר לצוקים, האויר עטף אותנו, לא היה איש
בסביבה.
"בואי" הוא חזר.
"למה?" שאלתי, מעט נפתחת לשגעון שלו.
"מה יש לך לחפש פה?" הוא אחז את ידי.
"מה יש לי לחפש שם?" התחמקתי מתשובה.
"זה כל היופי", הוא החזיר מבטו לנוף, "שאנחנו לא יודעים.
שנגלה. ונגלה יחד".
"אבל טוב לי פה".
"יכול להיות יותר טוב שם".
היתה לו תשובה לכל דבר. הוא נראה כל כך יפה, כל כך חי בתוך
הטירוף. רציתי להבין את זה, אבל לא יכלתי.
והאויר היה קסום. השמיים נראו כל כך בהירים וכחולים. לא היה
ענן בשמיים. הרוח חיממה אותנו. הרגשתי קרובה אליו. צעדתי צעד
אחד קדימה, ליטפתי את גבו. הוא החזיר לטיפה אל לחיי והעביר
בגופי צמרמורת. הנוף היה כל כך יפה.
"אני יכולים להיות בתוכו", אמר כאילו הוא קורא את מחשבותיי.
"אני נהנת ככה". ניסיתי להיות הגיונית, אפילו שבמעמקיי ליבי
התחלתי להדבק בטירוף.
עצמתי עיניי ונשמתי את הרוח היבשה. הרגשתי את חום השמש יוקד על
גופי ומעביר בי אנרגיות.
"אז מה את אומרת?", הוא קטע את דמיוני. הביט בעיניי, בתוך המבט
החולני היה חלק חמים ואוהב. חיוכו הרחב כבש אותי.
"בוא נעשה את זה".
הוא הרחיב את חיוכו. הצטרפתי גם אני לחיוך.
התקדמנו לקצה הצוק, צעדינו איטיים אך נחושים. אחזנו ידינו
בחוזקה.
נשכתי את שפתי מביטה בו במעט חשש. הוא חייך אליי.
"את קולטת את זה?"
"לא. אבל זה בסדר, אני מוכנה".
"זה יהיה כל כך טוב. את מרגישה צמרמורת?"
פתאום הרגשתי צמרמורת. זה היה כל כך מסעיר. הרגשתי חיה כמו
שמעולם לא חשתי. נשמתי נשימה עמוקה.
"זהו. בספירה עד שלוש"
הנהנתי, שוב הפחד השתלט עליי.
"אחת..."
בלעתי את הרוק בפי.
"שתיים..."
נשמתי נשימות עמוקות. היו לי פרפרים בבטן. הרוח נשבה בחוזקה,
הרגשתי שהשיער שלי מתפרע.
"שלוש..."
לחצתי את ידי על ידו.
קפצתי.
הרגשתי את הרוח והאויר.
הכל היה איטי ומהיר בו בזמן.
הבטתי בשמיים. בלי עננים. בלי כלום.
וראיתי אותו על הצוק פורס ידיים ומרים ראשו כלפיי מעלה, פיו
פתוח ועיניו עצומות.
ואני התאחדתי עם הנוף.