אמרו לי לכתוב משהו, אז אני כותבת. אם לא היו מבקשים ספק אם
הייתי מניחה אצבעותיי על המקלדת. אבל ביקשו. אז מה? להתעלם?
להתנהג כאילו אני לא שייכת? היום כולם כותבים וכולם רוצים
להיות סופרים. כמה שיותר כואב יותר טוב, הם אומרים. הנה עמוס
עוז זכה בגתה, אולי גם אני אזכה פעם. הרהורים, חלומות והאותיות
במקלדת מוכות תחת אצבעותי הממהרות להוציא הכל, או כמה שאפשר,
או אולי מספיק בכלל להמציא משהו בלי שום קשר לרגשות ולמחשבות
האמיתיות שבתוכי. אז לכתוב, הם ביקשו ממני ואני רק חיכיתי
שיבקשו.
אפשר לספר על סבתא שמתה, או על חלום שחלמתי אתמול בלילה. אפשר
להסתכל סביב, לזהות חפץ ולכתוב אודותיו. אפשר רק לתת לדמיון
לספר. אולי שיר יספיק? אבל כל המשוררים האמיתיים כבר מתו. עד
היום אין מי שמסוגל להביא אורגיה של מילים כמו זלדה, זך, רחל.
אפשר גם דיאלוג, אבל האמת שלא בא לי לדבר עם אף אחד, אחרת לא
הייתי כותבת. אז אולי מונולוג, אבל אפילו עם עצמי נמאס לי
לדבר. ים של אפשרויות ואני רק טובעת.