ביום א' בלילה שכבתי לי מול הטלויזיה, כשלפתע התחלתי לשמוע דרך
החלון יללות רמות. בהתחלה ניסיתי להתעלם אבל היללות נעשו רמות
יותר ויותר. הבנתי שמדובר בחתולה אבל חששתי לצאת מפחד, שאמא
שלה תתקוף אותי. אחרי מספר דקות, הדאגה שלי התגברה על הפחד
ויצאתי חמושה בתאורת חירום אל הלילה החשוך. חיפשתי וחיפשתי,
ולבסוף כשכבר כמעט התייאשתי מצאתי אותה, לכודה בינות לשיחים,
חסרת אונים, עיוורת. הרמתי אותה בידי, ראיתי שחבל הטבור עוד
מחובר אליה. הרגל שלה היתה נפוחה ולכן נתקעה בשיחים. רחמיי
נכמרו על היצורה האומללה הקטנה הזו ולקחתי אותה פנימה. שמתי
אותה על צמר גפן מה שקצת הרגיע את יללותיה. ניסיתי להאכיל אותה
אך ללא הואיל.
את המשך הלילה העברתי בנסיונות לדלות ממוחי ומספר הטלפונים את
כל המקומות שיוכלו אולי לעזור ולתת לה מחסה. לתדהמתי, אף אחד
לא היה מוכן לקחת אותה מתחת לכנפיו, גם לא הוטרינר של העמותה
לאוהבי חתולים. מוזר. רק מקום אחד היה מוכן לקבל אותה: צער
בעלי חיים. וכך, מוקדם בבוקר התחלנו את דרכנו לכיוון. לאחר
תלאות הגעתי לשם ומסרתי אותה "לרשויות", בצער רב.
אתמול צלצלתי לשמוע מה שלומה, והמתנדבת סיפרה לי שהרגל שלה
איימה על קיומה והרדימו אותה.
אאווץ'.
אז יקירתי! למרות שלא הכרנו כל כך, בכל זאת חבל לי עלייך.
אפילו התחלתי להשתעשע בשם בשבילך: נס קפה: נס אם היית שורדת,
וקפה כי נשארתי ערה כל הלילה. אבל לא שרדת... וזה צורם
וכואב...
so long, sweetheart!