העצבות הזו
היא שלי
רק שלי
והיא תמיד איתי
לפעמים היא פשוט מסתתרת
גם כשאני בטוחה שהיא בכלל לא שם
היא תמיד אורבת, מוכנה להסתער עלי
ברגע שארד מהמשמר
היא שלי
מתעקשת ללוות אותי,
ואולי זו אני שנאחזת בה
מסרבת לשחרר אותה לחופשי
מסרבת לוותר עליה
איך נפרדים ממנה?
היא איתי כל-כך הרבה זמן
היא כל-כך עמוקה בתוכי
היא ממש חלק ממני
בלתי נפרדת,
היא כמו עשבים טפילים
כבר השתלטה עם גרורותיה על נשמתי
לתלוש אותה מליבי
יעלה לי בדמים
היא נאחזת כל-כך חזק
לא רוצה להרפות
הם מאשימים אותי
הם אומרים שזו אני שמחזיקה אותה
אבל אז אני תופסת אותה חזק
ואומרת להם
שהם פשוט לא מבינים
ובוכה.
לפעמים בחוץ
לפעמים רק בפנים.
הם לא מבינים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.