כשהייתי צעיר וטיפש, טענתי בהתלהבות בעד לגאליזיציה של סמים.
משהו כזה בערך:
"זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה עם הגוף שלו, וכמו שאין
חוק שאוסר עלי לדפוק את הראש בקיר אי אפשר למנוע ממני לעשן
עשבים. שיאסרו על נהיגה תחת השפעת סמים, שיקבעו תקנות במקומות
עבודה, אבל שלא יגידו לי מה לעשות בזמן הפנוי שלי..." וכולי.

עברו כמה שנים, התחלתי ללמוד מתימטיקה ולהוציא תארים, ושמתי לב
שכל החברים הסטלנים שלי נהפכו לאידיוטים עם חיוך. מיד החלפתי
אידיאולוגיה:
"זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה" הטפתי להם, "אבל אל תקחו
יותר סמים, זה הורס לכם את המוח וזה לא הפיך!".
אבל לך תתווכח עם טמבלים מחייכים. בזמן שאני עשיתי משהו מועיל
עם החיים שלי, כמו ללמוד בטירוף למבחנים וללכת לראיונות, הם
נסעו לסופי שבוע של חמישה ימים בבריכת הקצינים להעביר צחוקים
וקססות.

עברו עוד שנים, נכנסתי לבועה של ההי-טק וגם התפוצצתי איתה.
המנהלים הלבנים מחיל האוויר ברחו לפנסיה עם המיליונים שעשו על
המוצרים שאני יזמתי, ואני עדיין תקוע מול המחשב שמוצץ ממני את
החיים לאט אבל בטוח. אני שונא את המנהלים החדשים עם האם-בי-אי
המטומטם שלהם, והם מפחדים ממני ורק ממתינים ליום שבו אפשר יהיה
להסתדר בלעדי. החברים שלי מזדקנים, אבל עדיין מחייכים.