אני זוכר איך היא עמדה שם, הסתכלה עלי בחיוך ילדותי ומבט כזה
של "אל תלך", אני זוכר את הריח המתוק שלה שנדבק לי לנשמה כל
אותו היום, והמגע הנעים של כל רבע נגיעה שגרמה ללב שלי לנסות
לרוץ מרתון עד הביצים.
אני זוכר במעורפל מילים, חצי משפט, חיוך, נשיקה, " אני אחכה
לך, אל תלך" וגם "אני לא יודעת למה אתה עושה את זה, אני לא
מבינה אותך בכלל", אני זוכר קצת רטוב על הלחי, לא זוכר של מי.
ניקוטין, הרבה ניקוטין. זוכר את עצמי מנסה להסביר, לה ולי, "
אני...אה...זה פשוט ש...תראי, זה...אני צריך את זה...אני,
אה...אולי כדאי ש...אני...אה...    
אני אתגעגע אליך".
אני זוכר געגוע, אולי, לא בטוח, עבר קצת זמן, וניקוטין, עבר גם
הרבה ניקוטין, ואולי גם דברים אחרים, לא זוכר.
זוכר שמש, זוכר ים, ירוק! זוכר הרבה ירוק בכל מקום, וכחול
וסגול וצהוב וחושך. קצת חשוך, קצת אור, קצת רטוב, קצת יבש, אני
זוכר שהיה קר או שזה היה חם? או שזה לא משנה.
אני זוכר דיבורים על רוחניות, על מציאת האני שלי בתוך בקתה, או
שזה היה דיבורים על האני שלי ומציאת רוחניות בתוך בקתה? אני
זוכר רצון לחזור אבל לא זוכר אם חזרתי, אני זוכר איזושהי טיסה,
רק לא בטוח לאיזה כיוון. אני זוכר רצון להישאר רק לא זוכר אם
נשארתי, אני זוכר געגוע, זוכר איך היא עמדה שם בחיוך ילדותי
ומבט של "אל תלך", זוכר מילים, חצי משפט, נשיקה ורטוב על הלחי,
רק לא זוכר של מי.