הכדור קופץ לו. למטה למעלה. אדום וקטן, פעלתני ביותר. כל קפיצה
שלו מגיעה למטרה נמוכה יותר. הוא מאבד את המוטיבציה. הוא מאבד
את האנרגיה. הוא לא מסוגל לקפוץ יותר, כמו שהוא לא מסוגל
להפסיק לבד. הוא מתגלגל לו על השטיח ומגיע לעצירה.
משהו לא מסתדר פה. משהו לא הולך בראייה הכוללת של היקום
המסתובב לאיטו על צירו. בשקט בשקט אורבים לו חבלי הקסם המושכים
אותו אחריהם לפרוץ את גבולות ההתפשטות האינסופית.
קשרים קשרים, יושבות תודעות על קצותיו. קשרים קשרים, ולא
יכולות להגיע. לא יכולות לגעת בין אם אפילו באצבע אחת, במה
שנשגב מהן. והכל כל כך קרוב. ממש מתחת לאף. אם רק היינו יכולים
לראות את מה שקורה מסביבנו.
כלום. הרבה כלום, לא אור, לא חום, לא חברה. אשליה מושלמת של
עולם פגום. אשליה פגומה של עולם מושלם. דמיון שווא של קשרי
חשמל מקובצים. מה אמיתי יותר?
הכדור שוכב על השטיח, לא חושב על מה שיכול לקרות לו עוד רגע,
שניים, שלושה. לא מרגיש את הרגעים. כל זה נצח. אני עכשיו ומחר
ואתמול. אני תמיד ואני אף פעם. הכל חי אצלי בראש. ואני על כן
לא חיה.
הצבעים והריחות, הרגשות והתפיסות, הכל מפתיע, הכל מוכר. שליטה
היא בזבוז זמן. בזבוז של דבר שאינו קיים איננו בזבוז. אנחנו
שולטים. האם? אנחנו נשלטים. שוחים. אני כל מה שאני רוצה להיות.
אם אני רוצה להיות שחקן יחיד של עולם שומם, כך הצטוותי.
נמרחים, נאבדים, חומקים לאט לאט ובמהירות מהאחיזה החזקה של
האגרוף המצווח. עטופים בערפל אדום שמפריע להרגיש. הברכיים
כואבות, מדממות, הולכות לאיבוד ולא חוזרות לבקר. הגב כפוף
ומתחנן צורח להקלת המשא שלא קיים, לשיפור החיים חסרי הפשר.
מה אנחנו אם לא בני אלמוות שנידונו לחיי תמותה?
מה אנחנו, אם לא פחד מפני הריק האופף את תוכנו ואת הכדורים
הקופצים והמתגלגלים? |