כשהלכת צבעתי את השמים בכחול.
סתם כדי שתדע שעצוב לי.
מאז השמיים תמיד כחולים,
כי מעולם לא חזרת.
הוא מצא אותה יושבת על המדרגות האחוריות בפנים חסרות הבעה.
היא שמעה אותו מתקרב, אך לא הסבה את מבטה.
"אמרתי לה אז שאני לא צריכה אנשים," אמרה אחרי שהתיישב. היא
לא הסתכלה בו, וראשה היה טמון בתוך ברכיה.
"למי?" שאל בשקט.
היא התעלמה משאלתו. "אמרתי לה שאני לא צריכה חיבוקים, קרבה,
נשיקות... שאני יכולה להסתדר לבד, בלי עזרה, בלי חברים." קולה
היה חנוק והיא ניגבה דמעה סוררת. "והיא אמרה שאי אפשר לחיות
בלי כל הדברים האלה." היא הפסיקה כדי לנשום עמוק והמשיכה, "היא
צדקה, לחלוטין. אני שבר-כלי, אני אפילו לא חלקי שישה-עשר
בתווים. אני צריכה עזרה."
הוא עצר את נשימתו כשנשאה אליו את עיניה. סביבן היו עיגולים
שחורים, והריסים רטובים מדמעות, אך הן נותרו שחורות, עמוקות
ויפהפיות כתמיד.
"העניין הוא שעכשיו גם אין לי ממי לבקש חיבוק, כולם התרחקו
ממני כשהתרחקתי אני מהם. אין לי חברים אמיתיים, חברי-נפש." היא
נאנחה. "לעיתים נדירות מדברים אליי, אני מרגישה כמו בהסגר, או
במחבוא, מסתתרת כל הזמן - בעיקר מפני עצמי."
"אני..." הוא היסס. "אני... יכול לחבק אותך." היא פרצה
בצחוק מהול בבכי. "אני רציני," אמר ברכות. "רק נסי אותי, ואני
מבטיח שהכל יהיה בסדר." הוא הניח יד על כתפה, לאחר-מכן יד על
הכתף השנייה, ואימץ אותה אליו. מגע שיערה על לחיו היה נעים,
והיא אחזה בו, כפוחדת לעזוב שמא תיפול.
הם ישבו כך על המדרגות האחוריות, מחובקים, לא אומרים מילה.
לאט, לאט החליק את גופה ממנו בחזרה אל המדרגה, והביט בה. היא
מחתה את הדמעות המעטות שזלגו מעיניה והרימה את ראשה עד שהסתכלה
היישר אל תוך עיניו. "תודה," לחשה. "הייתי צריכה חיבוק."
הוא לקח את פניה בידיו, קירב אותם אליו ועצר כששני הראשים
היו במרחק סנטימטרים אחדים אחד מהשני. הוא הביע בעיניו שאלה
והיא ענתה לו בהנהון קל, ואז הם נצמדו.
זה לא היה כפי שחשבו שיהיה - לשניהם הייתה זו הפעם הראשונה.
שניהם חשו בחמימות הולכת וגוברת בתוך גופם. הנשיקה הייתה שקטה,
חמה, משחררת. היא הרגישה הקלה, והם התנתקו זה מזו באיטיות
מרובה, כמי שלא חפצים בכך. הוא חייך, גורם לעיניה לבהוק לפתע.
"תודה," אמרה שוב. הוא כרך את ידו סביב למותניה ושניהם
הסתכלו אל השמיים הכחולים-בהירים, יושבים על המדרגות
האחוריות. |
