פאנדום: הארי פוטר
שיפ: אין, הארג'יני אם אתם מתעקשים...
דירוג: PG-13 על קללה קטנה, אבל בעיקרון זה לכל מי שרוצה...
כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג.

הדשא דגדג בגבה כאשר שכבה עליו, מזכיר לה את פרד וג'ורג' אשר
דגדגו אותה כשהייתה ילדה קטנה ובכתה מכיוון שהייתה האחות
היחידה שלא תיסע השנה להוגוורטס.

"אבל גם אני רוצה ללכת!" בכתה אז, משרבבת את שפתיה כפי שלימדו
אותה אחיה הגדולים.
"זה לא יעבוד עלינו ג'ן!" אמר פרד... או ג'ורג', היא כבר לא
זוכרת.
"כן, אנחנו לימדנו אותך את הטריק הזה!" הכריז התאום השני.
"אני רוצה ללכת! למה רון הולך ואני לא?" מחתה בכעס והחלה לקפוץ
על מיטתה בעצבנות. פרד וג'ורג' הסתכלו אחד על השני והנהנו, הם
תפסו את ג'יני בשתי רגליה והורידו אותה מן המיטה, אחר, החלו
מדגדגים אותה, גורמים לשארית הבכי להיעלם ולצחוק לחזור.
לו רק היו שם עכשיו כדי לעשות זאת...

אך הדשא חדל מלדגדג, בדיוק כמו אחיה שמתו כאשר הייתה בשנתה
החמישית בהוגוורטס, שניהם ביחד, מצילים את חייו של הארי
מוולדמורט.
הארי...
ג'יני הרימה את עיניה אל השמיים, ענני נוצה לבנים אחדים היו
בהם, ענן אחד בולט במיוחד הזכיר לה צורה של עין, עין ירוקה
ומחשמלת, מחויכת, עפה לה עם הרוח...
היא זכרה כיצד יצא למלחמתו האחרונה, כמה חששה אז.

"ג'יני!" היא ירדה במדרגות ביתם במהירות, קולו המודאג הבהיל
אותה.
"מה קרה?" שאלה והביטה בעיניו, שלא חייכו כעת, למעשה, הן לא
חייכו כבר זמן רב.
"אוכלי המוות תקפו!" אמר הארי והחל מחפש אחר משהו בבהילות,
"ברחוב מוגלגי, בווינינג התחתית." ג'יני קפאה במקומה, בית
ילדותו של הארי, בית דודיו.
"הארי... חכה לי, אני כבר באה, רק אקח גלימה!" אמרה בנחישות
ופנתה לעלות במדרגות.
"לא." הוא עצר אותה במהירות, "את לא באה, את נשארת כאן."
"אבל..."
"ג'יני זה מסוכן!"
"אני יודעת! אז למה אתה הולך? מה עם יקרה לך משהו?" שאלה,
דמעות תסכול מופיעות בעיניה.
"לא יקרה לי כלום ג'יני." אמר והביט בעיניה, מנסה להרגיע אותה,
אך למעשה רק גורם לה להיות יותר מודאגת, הוא מעולם לא היה
מתמהמה לפני קרב לולא חשב שיהיה זה הקרב האחרון.
"הארי, איבדתי כל כך הרבה, אני לא רוצה לאבד גם אותך!"
"אני אהיה בסדר, וגם את!" הרגיע הארי ונשק לה במצחה. אחר, הרים
מראה שבורה מודבקת בנייר דבק מכושף, שם אותה בכיסו ויצא מן
הבית במהרה. "אני אוהב אותך." אמר לפני שהלך.
מילותיו הדהדו בראשה גם בהלווייתו, הוא היה כל כך צעיר...

ג'יני הסיטה את עיניה הדומעות מהענן, אחד אחר תפס את תשומת
ליבה. ענן יפהפה ולבן כשלג הראשון שטרם נדרך. טהור ולבן בדיוק
כמו זקנו של דמבלדור.
כאשר מת היא כבר הייתה על סף ייאוש, דמבלדור אשר סימל בשבילה
ובשביל כל כך הרבה אחרים את התקווה, את השלום ואת הוגוורטס,
המפלט.

רון התפרץ לביתה בסערה באותו יום, היא זוכרת זאת כאילו היה
אתמול. "איפה הארי?"
"למה, מה קרה?"
"דמבלדור! הוא... הוא נלחם נגד את יודעת מי, ו..." הוא לא היה
צריך להמשיך, היא הבינה לפי המבט בעיניו.
"לא!" ג'יני קרסה על הרצפה, ידיה מכסות את פיה באימה ודמעות
מציפות את עיניה.
היא לא זכרה מה קרה לאחר מכן, אך כן זכרה שלאחר זמן לא רב מת
גם רון, קללה טועה מכיוונו של נוויל הכשילה אותו והפכה אותו
למטרה נוחה בשביל אוכלי המוות.
נוויל המסכן... היא בהחלט הטיחה בו מספר עלבונות קשים במיוחד,
כה סגור נהיה לאחר המקרה, מרגשות אשם כנראה...

הרוח הניעה את העננים וחשפה לעיניה של ג'יני ענן נוסף, מזכיר
לה במעט זנב חתולה מורם בגאון, כמו זה שהיה למקגונגל בכל פעם
שהפכה עצמה לחתולה.
מקגונגל... היא מתה רק זמן קצר לאחר הארי, בבית החולים על שם
הקדוש מונגו, מפצעים קשים במיוחד שאפילו המרפאים הטובים ביותר
לא יכלו לרפא.

"גם היא הלכה." אמרה ג'יני בייאוש. יד חברית נשלחה אל כתפה,
היא לא הנידה בראשה, היה ברור מי זו, הן היחידות שנשארו.
"ג'יני." הרמיוני הביטה בה, מבטה מודאג, כואב, מיואש.
"מתי זה ייגמר הרמיוני? מתי? וולדמורט כבר מת, הארי זכה להרוג
אותו, אז למה הם מתעקשים להמשיך במלחמה הטיפשית הזו?"  
"אל תחפשי היגיון ג'ן, הוא לא נמצא שם. אני הבנתי זאת כבר
מזמן." ג'יני נרתעה מעט למשמע הכינוי, כמה זמן שלא קראו לה
כך.
"למה להמשיך לחיות? הרמיוני... החיים האלו כל כך מיותרים..."
היא אמרה, דמעה מלוחה מתגלגלת מעינה.
"אני לא יודעת." ג'יני פנתה להביט בה, היא בהתה ברצפה בעיניים
ריקות.

הרמיוני... גם היא עזבה, היה בה האומץ לעשות מה שג'יני תמיד
רצתה, לקפוץ, לקפוץ בלי לפחד, לשכוח מהכאב, מהפחד, מהשנאה,
מהחיים...

היא לבד כעת, לבד לגמרי, הוריה היו זקנים, הם לא הצליחו להתגבר
על מותו של רון. צ'רלי וביל גרים שניהם רחוק, רחוק מכל
הזיכרונות.
עכשיו זו רק היא, לבדה, אין מי שיתמוך ויעזור, אין מי שידגדג
כאשר עצוב, אין מי שינשק וירגיע, אין מי שיפתור בעיות.

"בני זונות." ג'יני, בת ארבעים וחמש. מקללת את החיים, מקללת את
וולדמורט, מקללת את משפחתה ומקללת את הארי.
הם השאירו אותה לבד ביום הולדתה.