ושקט, וקר לי, ואני כל כך לבד פתאום. הרגשות דורכים עליי כמו
מדורה שעוד לא כבתה לחלוטין. דברים שלא העזתי אפילו לחשוב
עליהם לפני-כן ועכשיו מתבהרים ומצטללים, אבל אני רואה אותם
בחוסר פוקוס מוחלט. הצללים תוקפים אותי מכל פינה, צחוקם מהדהד
בראשי, בקושי מבחינה ביד הרועדת שלי, שמיטשטשת בתוך מערבולת
צבעים חזקים. אני פתאום שונאת אותם, את כולם, את כל העולם
כולו, ודמעה המתגלגלת מעיני נמסה בתוך חיוורון עורי, ואני
מרגישה את הבערה. אני כבר מזמן על הרצפה, סחרחורות שבאות בגלים
מציפות את מוחי ואת ראשי, ואני מרגישה בדידות אין-סופית מצטברת
בחלל הגולגולת, עוברת אל כל הגוף בצינורות הדם המחוררים
מרוב... |
