ריקנות.
אני מרגישה ריקנות נוראה, כזו שמכלה את הכול.
כאילו אין לי מטרה בחיים, אין סיבה לקום בבוקר וללכת לבית
הספר, ולחזור הביתה...
וכשהריקנות הופכת לשגרה, כבר לא שמים לב אליה. ורק כשרואים
בטלוויזיה או קוראים בספר קטע שמרגש מאוד, רומנטי, עצוב או
שמח... רק אז נזכרים בריקנות, כי היא קיימת, ותמיד שם.
ומה עושים כדי להתגבר עליה? איך מעלימים את הריקנות הנוראה
הזאת ומוצאים משמעות לחיים? עצובה או מדכאת... רק שתהיה
משמעות.
מדמיינים.
מדמיינים חיים אחרים, מלאי אקשן ומשמעויות, החיים שהייתי רוצה
שיהיו לי. ומידי פעם, כשרואים קטע מרגש בטלוויזיה, ונזכרים
שהחיים האלו הם רק דמיון- אז הריקנות חוזרת שוב חזקה וחדה
יותר, ואין מה שיעלים אותה הפעם.