לראות היא יודעת, לשמוע היא יכולה,
להבין גם כן, ברמה מסוימת.
השקפות עולם יש לה - עד להודעה חדשה!
והיא מתמרדת כמו בת טיפש-עשרה מטומטמת.

אבל עמוק בפנים יש לה רגש אחר,
של חיבה, של שחוק ושל חופש.
כמו גם כלא, איבה, שנאה ושריפה,
של מוות, של שחור ושל יובש.

בפנים מסתתר האני האמיתי שלה,
זה שאף אחד לא מסוגל לראות או לשמוע.
דבר לא מגיע לאוזני הבריות,
כי את הכל היא שומרת, הכל לבלוע.

לא פלא שכעת היא מוציאה את הקופסה,
מקלפת את הנייר הדביק הארור.
פותחת לאט, לא מפסידה דקה,
כי עוד מעט האמת תצא לאוורור.

הם נחים בכף ידה, מחכים להחלטה גורלית,
והקולות בראשה מתווכחים בלהט.
היא לוקחת את הכוס עם המים הפושרים -
ובשקט את כל הכדורים היא גומעת.

ימצאו אותה מחר שוכבת במיטתה,
בוהה בתקרה הלבנה הריקה.
ייקח להם זמן להבין שזה אבוד,
היא איננה, הלכה, עזבה והתרחקה.

לבכות כבר לא תבכה, לא תהיה עוד עצובה,
ולא תאזין יותר למשב הרוח.
לעולם רק תחייך חיוך נצחי,
והם יביטו בה מבעד לארון הפתוח.