חזרתי הביתה. השעה הייתה כבר שלוש וחצי לפנות בוקר.
רק היום בערב חזרתי מהבסיס והרגשתי שאני חייב לנצל כל שניה
בבית. עייפות - לא הרגשתי. קצת חבל לי שפ' לא יצאה הביתה,
עכשיו היינו וודאי שמים גלגל"צ והולכים לישון מחובקים בתיאום
הזה שלנו.. נוגע ללב ממש. אני עוצר את פרץ העצבות הזה שתקף
אותי. כבר באוטו בדרך חזרה בכיכר הקטנה הזאת שלפני הרחוב החדש
שלי הרגשתי את זה טוב טוב. ידעתי שיש לי סיפור בבטן. במדרגות
הביתה כבר יכולתי לשמוע את רעש המקלדת המתקתקת במהירות בראשי.
מוזה. כבר די הרבה זמן שלא כתבתי. לפעמים בצבא עולים לי
רעיונות ממש טובים לסיפורים, אבל אני מתעצל לכתובם בפנקס או
משהו כזה, ומפחד מיצירתיות יתרה. שם אני מעדיף לבלות את זמני
הפנוי בקריאה מאשר בכתיבה יוצרת. זה אפילו קצת מלחיץ לפעמים.
ליצור. חבל. ככה הלכו הסיפור על הסגרייה שמשכנעת איזה אחד שקנה
אותה בקיוסק - להפסיק לעשן וגם הסיפור על איזה איש עסקים חשוב
בפילדלפיה שראה פעם ילד עצוב ברחוב והגע פתרון לבעיות העולם.
את הסיפור על רוני מתל אביב שקמה יום אחד בבוקר ורואה שאין אף
אחד ברחוב וכל הכבישים והקניונים ריקים אני חושב שבאמת מישהו
היה יכול לאהוב.

הורג אותי מה שאנשים יכולים לעשות. אני קורא עכשיו את הספר של
פ' על יוני נתניהו ואיך הוא הגיע להשיגים שממש מעוררים בי
הערצה אליו. איך שבשעה שהוריו לא היו בכלל בארץ והוא הגיע לכאן
להתגייס לצה"ל ממש לבדו ללא משפחה יצא לקורס קצינים וסיים
מצטיין פלוגה. זה אומר עליו משהו. בכלל כל דבר הוא עשה כמו
שצריך תוך כדי הצבא הוא מוצא איזה ספר פיזיקה וקורא ממנו באוהל
- וישר כשהוא משתחרר הוא עושה את הבחינות לכניסה לאוניברסיטאות
הכי פנסי-פנסי בארה"ב, ומתקבל.
ולא רק שהוא מתקבל - הבנזונה - הוא גם מקבל מהם מלגה. זה גורם
לי להלחץ כל הדברים האלה. גם אני צריך להיות יותר פרודוקטיבי.
לקחת את עצמי בידיים. מזה יותר מדי זמן שאני בוהה בכריכת ספר
ההכנה לפסיכומטרי השמן שמונח אצלי בחדר בבסיס. אני אוהב לפתוח
אותו לפעמים, יש לספרים כאלה ריח טוב. לדפים שלהם...

אני מכניס את ידי לכיס האחורי במכנסיי ומוציא משם את המפתח
לבית. נכנס, סוגר את הדלת בשקט ומכבה את הטלויזיה שמישהו השאיר
דלוקה.
משם אני הולך מיד לחדר הקטן שליד המקרר ומוציא משם בקבוק חדש
ונוצץ של הנוזל השחור השטני. קוקה-קולה אנג'וי. זה לא קר. לוקח
כוס זכוכית בינונית, שקנו באיקאה ושם בה שתי כוביות קרח בצורת
חצים, שגם את התבנית הפלסטיק שלהם - קנו באיקאה. עם הבקבוק
והכוס יורד למטה לחדר, נכנס וסוגר את הדלת בשקט.
מתיישב ליד המחשב, ובוהה במסך הלבן עם הסמן המקובקב שמהבהב,
מחכה לאותיות מוזנות. הוא תמיד יהיה שם, לא משנה מה תכתוב. הוא
יקבל את הכל. יש אין סוף אפשרויות למה שהוא והבנאדם הנכון
יוכלו ליצור. הקו הזה, יכול לעזור למישהו יום אחד להיות
מליונר, או למצוא תרופה עם אפשרות להכנה בייתית ודלת אמצעים
לאיידס.

מוציא סיגריה מהקופסא שעל השולחן ומדליק. צופה בעשן עולה למעלה
בזיגזג לאט לאט ומרעיל את החדר. בוהה במסך הלבן.
בעצם אני לא מעשן. הסיגריה נעלמת מבין אצבעותיי. כך גם הקופסא
שעל השולחן - כי אף אחד לא באמת קנה אותם, וכך גם העשן
הסרטני.
אוחז את הבקבוק הסגור בשתי ידיי ובתנועה מנוגדת פותח אותו.
פססס... בלאגן מתחולל בכל הבקבוק. גזים חיוביים החוצה, גזים
שליליים פנימה. אנרגיות חיוביות פנימה שליליות - החוצה. איכסה
- קולה מגעילה ומתכתית. מסתכל עוד שניה על הבקבוק המלא ומתענג
על מראה זה. אחר כך מוזג במיומנות את הקולה אל הכוס, ורואה איך
עכשיו באופן מפתיע יש פחות קולה בתוך הבקבוק.
קולה זורמת במורד גרוני, שורפת אותו. כימיכלים משנים תנודות
עצבים ותדרים במוחי, גורמים לי לשינויי רגשות מזעריים בגוף.
הנאה מפוקפקת.

אני מתחיל לכתוב. אני כותב על פ', עליי, על דברים שנראה לי
שכדאי לכתוב. כדי שאני אזכור, כדי שאבין. אולי גם מישהו יצליח
להתחבר לזה. בכל מקרה זה צריך לצאת.
גם אם זה יצא חרא. גם אם זה לא יהיה חלק באיזה רב מכר בתחום
הסיפורים הקצרים.

מפלס הנוזל השחור בבקבוק הקולה הולך ויורד בהדרגה. רק לפני רגע
הוא היה מלא מינוס כוס אחת ועכשיו כבר סופרים כמה נשאר במונחים
של "כבר כמעט ריק".
ההתייחסות לבקבוק הולכת ומשתנה מרגע לרגע.
בסוף נשאר בבקבוק רק עוד שלוק קטן כזה של סוף, שאותו לוקחים
סטרייט-פרום-דה-בוטל. הנה, עכשיו הבקבוק על הרצפה, שקוף וריק
מתוכן. כבר אין צורך לסגור אותו. שום דבר לא יוצא ממנו ושום
דבר לא נכנס.

פתאום פותח הבקבוק את פיו ואומר "עוד פעם אתה ער עד מאוחר.
תראה, 4 וחצי לפנות בוקר. אני כבר מדבר. זה קורה שוב"
"לא אכפת לי" אני משיב. "דבר כמה שאתה רוצה, אתה סתם בקבוק ריק
חסר ערך. דבר, דבר יא חתכת פלסטיק. עוד מעט אני אשים אותך ליד
הפח למעלה במטבח ומשם תגיע לפח הירוק הגדול שברחוב טמבל."
הבקבוק סתם את פיו. הסתכלתי על הסיפור כתוב כולו על המסך. הסמן
המקוקו מבחינתו המשיך להבהב... כאילו לא מספיק לו. כאילו הוא
יכול עוד שנים.

צודק. באמת לא סיפור משהו.