שאו ברכה הנני סנופקין השב עם האביב
חי חיי נווד, עסק די חביב:
עם ריחות הפרדסים אורז את מרכולתי,
זיתים ופת של לחם כפר כדבר סעודתי.

ואכן, מפוחית אחת באמתחתי
אומרת לי שירה
חריץ גבינה עבש בתרמילי
ליבי, ליבי נושא בשורה.

ופתע - די!

די לי מנדודים תפלים ומרגעי הבלות לצד המדורה,
קושר חזק את השרוכים
חופן לי מעט מפרי היער המתוק
לבי הומה אלייך
אך אתה כל כך רחוק.

מי ייתן ונהיה שוב לאחד
נשתטה לנו באחו הירוק ביום קיץ חמים
אימא תאפה לנו את עוגת החג
ואתה...
תלטף את מבושיי הנפוחים, הבשלים.
אוהה מומין...
אהבה עזה לי אלייך!
היפופוטם סקנדינבי חובב טבע שכמותך.