עם עיניך אתה מראה לי את אהבתך,
ולו רק פעם אחת, אישוניך לא היו פוזלים ממני והלאה
הייתי ממצה את אהבתי- שלי.
המזרקים שאתה נוהג להחביא בארון
מפרישים את הכתמים האיומים לתוך החלומות שלי
וכששורף אתה את המצעים וחותם בצחוק מרושע על היקף שדיי
מתעוררת לזיעה קרה באמצע הלילה-
תוהה האם באמת אתה טועם מהחומר הנוראי שלשוני
סובלת ממנו כמו רעל.
מניח אבנים כה כבדות על רגליי, מבקש בנימוס שאתחיל לרוץ
כמו חיה ביערות של מקסיקו
מכה את גבי עם מלקחיים ושוט, מרים גבה
שואל מדוע אינני מתנהגת כמו גברת מהאליטה של פריז
התמימות שלך תהרוג אותי יום אחד.
במעילי ישנם חורים רבים,
ורק כמה מהם נוצרו מחתך אקראי של שער הכניסה או ירידה תלולה
מתווך מחייתי
הכיסים שלי מתרוקנים כשאתה מדבר, הצינורות שלי חוזרים אחורנית
עד לאגן
רעש המפתחות מהדהד בראשי וזאת רק משום-
שאינני מבינה איך לנסוע עד אליך
"ובכניסה יש שלט: חלצי את מגפייך"
האהבה שלנו דהויה, ועתה אנו משתכרים
מקוניאק צווארך ומאבקות הורידים שלי
אני עונה לפניו העגומות:" אלו חתכים מנייר"
אבי בעל הכתפיים הרחבות והבטן העגלגלה
חושב שהאור נכבה בחדרי, רק משום
שגם הפעם הצלחתי לישון
והוא אמר לי אינספור פעמים:
"כשהאור בחדר שלך נכבה, אני דואג לכבות גם את שלי"
הכבוד שלי מייצר צביעות שבעה ממחול השתיקות האימהיות,
אתה נוהג לשבת ולשתוק
ואני יושבת על יד ההגה שלך - מקפלת את סדיניך,
מקיאה את צווארך, מסניפה את ורידי.
"לעולם לא קרעתי דבר בידי, אלו הדברים שהצליחו לקרוע אותי"
( ואל תתנו קונוטציות שליליות בנוגע להסנפה,
כשאני עושה זאת, אינני חושבת על אחרים במיטתי). |