כמיהתי לשדות מרעה
ככמיהת אם לבנה השב משדה הקרב.
כמיהתי לים גואה
ככמיהת כורה עני לגוש זהב.
כמיהתי, כעוף דואה,
הכמה, משתוקק לשתי כנפיו.
כמיהתי לתרמוס תה
ככמיהת הגדי לינוק חלב.
כמיהתי לבשר טלה
ככמיהת אריה לעדר תאואים מפוזר.
ולך פנינים אני שולה
ממעמקי האוקיינוס האכזר.
ולעיתים אני תוהה
מה יביא איתו מחר
ומזיכרוני אני דולה
פיסות של נוף מארץ כפר.
שם עדר של כבשים רועה
בין נחל לבין הר
ות'שיר אני גומר...
לילה, מאוחר.
שיר זה מוקדש למנשף במפוחן,
סנופקין, אשר תורתו ושירתו עזרו לי ברגעים הקשים ביותר:
כשהייתי קצר בדובדבנים וגשם זלעפות הכה בי כשנותרתי ללא מחסה.
כה כמהתי אז לשדות מרעה ירוקים וצחים...
תודה סנופקין!
לך ולפחזניות שלך כאחד!!! |
