וכבכל ערב, מארגנת חפציה והולכת אל עבר הים הכחול.
פורשת שמיכה לבנה, על גרגירי החול הקטנים.
מתישבת ומביטה אל עבר השקיעה.
חושבת על שיגרה משעממת, שאיבדה את כל הטוב.
לא רואה כלום, לא מרגישה כלום.
רק היא והשקיעה.
כל כך זוהרת, כל כך שקטה.
ורחשי הגלים מהדהדים באוזנה,
וריח הים חודר לגופה.

חושבת על עבר כואב,
חושבת על הווה מכאיב,
והעתיד נעלם מן האופק.

פושטת בגדיה, ופוסעת אל עבר השקיעה.

הים כחול, עמוק וקר.

מביטה לאחור, משתוקקת לנפש אדם שתצעק לכיוונה,
אך הים שומם.
רק רחשי הגלים מהדהדים באוזנה,
והיא ממשיכה פוסעת אל עבר השקיעה.