כדור עבר לי ליד האוזן. "איזה מזל, לא נפגעתי", אמרתי לעצמי,
"כמה סנטימטרים שמאלה וזה היה פוגע בי, הא רמי?", "רמי?!".
הכדור שעבר לי ליד האוזן והחמיץ אותי, פגע ברמי, ראיתי אותו
שוכב שם, מדמם, הכדור נכנס לו עמוק לתוך הבטן. "חובש!!!
חובש!!!", אני צועק, מסתכל מסביב ושם לב שהחובש לא נמצא באזור.
"חובש!!! חובש!!!", אני צועק ומצפה לתגובה כלשהי, אך לא, אין
שום תשובה. "רמי אתה בסדר?!", שאלתי מתוך מצוקה, "אתה שומע
אותי?!". "אני לא מצליח לזוז", הוא אמר לי בקול חלוש. קרעתי
מהר חלק מהחולצה שלי והתחלתי ללחוץ לו על הפצע, "הוא כבר איבד
המון דם" אמרתי לעצמי.
הוצאתי מהר את המימיה מהאפוד שלי, פתחתי את הפקפק, הרמתי לרמי
את הראש ועזרתי לו לשתות. "אל תדאג יהיה בסדר", אמרתי לו
בהיסוס כשאני בכלל לא בטוח שבאמת יהיה בסדר. הוא שתה את המים,
ומבט של כאב עלה על פרצופו, אף פעם לא ראיתי מישהו סובל ככה,
"למה הוא חטף את הכדור ולא אני?", חשבתי לעצמי. "חובש!!!
חובש!!!", צעקתי הכי חזק שאני יכול, אבל שוב אין כל תשובה. אני
חוזר ומסתכל על רמי ורואה שהוא מתחיל להרדם, "אסור לך להרדם!"
אמרתי לו ושפכתי עליו קצת מים, "אתה חייב להשאר ער, תדבר איתי,
כל דבר", אמרתי לו. "אתה זוכר כשהיינו קטנים איך היינו
מאושרים?" הוא שאל אותי בפתאומיות. "אתה זוכר איך לא היו לנו
בכלל דאגות? אתה זוכר שהדבר היחיד שהעסיק אותנו זה המשחקים
בדשא ואיזו מתנה נקבל ליום הולדת?". "כן", עניתי לו במחשבה
לאחור, "כן אני זוכר". "אתה זוכר בכתה ג', ביום ספורט, כשרצית
לקפוץ לרוחק יחף ואני אמרתי לך שאתה תפצע ולא הקשבת לי?", הוא
שאל אותי. "כן אני זוכר", עניתי לו. "ואז כשקפצת, נקעת את
הרגל, אתה זוכר איך בכית?", הוא שאל אותי. "כן, כנראה שצדקת".
אני אף פעם לא הייתי החבר החזק מבינינו, תמיד כשהייתי נפצע
הייתי בוכה ורמי, רמי מיד היה בא ועוזר לי. גם כשילדים שגדולים
מאיתנו רצו להרביץ לי, רמי תמיד היה מגן עליי, ורק אז היה לי
את האומץ לעזור לו. "אתה זוכר איך האחות באה ולקחה אותך ושמה
לך תחבושת מצחיקה על הרגל?", הוא שאל אותי. "כן, בטח שאני
זוכר" ,עניתי לו. "ובבית ספר היינו צריכים לסחוב אותך כל הזמן
ממקום למקום כדיי שלא תשאר לבד בכתה, אתה זוכר?", הוא שוב
הזכיר לי. "כן בטח", עניתי ושנינו פרצנו בצחוק. "אתה זוכר איך
כל יום היינו משחקים כדורגל בלי הפסקה? זוכר שניצחנו
באליפות?", הוא שאל. "כן היינו קבוצה בלתי מבוסת, איך שהזמן
עבר", אמרתי לו. "נכון, לאן כל הזמן הזה נעלם?", הוא שאל אותי.
שתקתי לרגע ואז עניתי לו, "אני לא יודע, באמת שאני לא יודע".
רמי ואני היינו החברים הכי טובים מאז שנולדנו, כל היום היינו
ביחד, בבית תינוקות, בגן, בבי"ס היסודי, בתיכון, ועכשיו בצבא.
"תגיד אתה זוכר איזה חלומות היו לנו כשהיינו קטנים?", הוא שאל
אותי. "אני זוכר שרצינו להיות שחקני כדורגל מקצועניים, אתה
זוכר?", הוא שאל אותי. "בטח שאני זוכר! תכננו להיות שחקנים
במכבי תל-אביב, תכננו להגיע ביחד לנבחרת ישראל ולהיות הראשונים
שיקחו עם ישראל את המונדיאל, איך לא עשינו את זה רמי? הא?",
שאלתי אותו ולא קיבלתי תשובה. "רמי?!", צעקתי. רמי לא ענה לי,
הסתכלתי הצידה וראיתי שהעיינים שלו עצומות. "לא יכול להיות
שהוא מת!", אמרתי לעצמי. נסיתי להנשים אותו, סטרתי לו, אך שום
דבר לא עזר. בדקתי לו את הדופק בפעם האחרונה ולשווא, רמי לא
נושם, הוא לא חיי. נכנס לי לתוך הלב כאב חד כל כך, הרגשתי
שסכין נכנסת לי עמוק פנימה, איבדתי את רמי.
ובכלל לא שמתי לב, כדור נכנס לי לתוך הרגל. "חובש!!! חובש!!!",
צעקתי בחוזקה. "אני מיד מגיע!", החובש ענה פתאום.

וכשחיכתי לעזרה, יותר מהכאב ברגל, יותר מהכאב על רמי, כאב לי
בגללך. חשבתי עלייך, חשבתי מה הייתי יכול לעשות כדיי שלא תלכי,
חשבתי מה הייתי יכול לעשות כדיי לא לאבד אותך, כמו שאיבדתי גם
את רמי.