א.
רכבת צפופה עד אפס מקום היא בהחלט לא המקום שבו רצית למצוא את
עצמך ביום השואה הזה, אבל ישנם דברים שפשוט נכפים עלינו, ואין
שליטה עליהם, כמו הנסיעה ההיא ברכבת.
המדבר, נותר ללא שינוי הוא תמיד נראה אותו הדבר - שלו, רגוע,
מנותק מהמירוץ המטורף שמנהלים האנשים מאחורי החלונות החד
צדדיים המכוסים בפרסומת שחורה המונעת מהם לראות את הנוף.
המדבר כמו מזמין אותך להצטרף לאותה שלווה ואתה כהרגלך מחייך
אליו חיוך מתנצל כמו אומר: "לא הפעם, אני ממהר צפונה, הביתה
אבל יום אחד אבוא, מבטיח..."

בבסיס ציינו את יום השואה, היו הרבה דיבורים, קשה לך לזכור מה
בדיוק נאמר, אבל הלב אומר שאלו לא היו מילים שלא שמעת בחייך.
יש אנשים שפשוט מיותר להקשיב להם מכיוון שאתה פשוט יודע מה הם
הולכים לומר, לאחרונה אתה מרגיש מוקף ביותר מידי אנשים כאלו.

ב.
ביום השואה שעבר בכית.
זו הפעם הראשונה שמצאת את עצמך בוכה בטקס זיכרון כלשהו, והיית
בלא מעט כאלו, היית גם בלא מעט לוויות לדעתך, אבל דוקא ביום
השואה שעבר, כמעט חצי שנה לאחר שחגגת את יום הולדתך ה- 19
כשאתה מוקף בעשרות בני אדם, בכית בפעם הראשונה.
כל הפלוגה שלך היתה שם וראתה אותך בוכה, אבל אף אחד לא אמר
דבר, מותר היה לך לבכות באותו יום, כי מותר ואפילו צריך
לבכות ביום השואה. אם היית בוכה, נגיד סתם אחרי איזה מסע משביז
או איזה מסדר ערב שפשוט נשבר לך הזין אחריו, סביר להניח שהיית
הופך לסמרטוט של הפלוגה, וכולם היו מתעללים בך. כי אסור לך
לבכות בסתם יום, גם כשכואב לך מאוד.
לפעמים אתה בכלל לא בטוח בסיבות שבגללן בכית ביום השואה שעבר,
יכול להיות שזה בגלל כל כך הרבה רגשות שרצית לפרוק ולא יכולת
ואולי באמת כאב לך, אתה עדיין לא יודע את התשובה ואתה בספק אם
בכלל תדע אותה אי פעם, אבל דבר אחד אתה יודע,
ביום השואה שעבר, בכית.

ג.
לפולין לא טסת, מאוד רצית להיות חלק מהמשלחת, אבל המחנכת שלך,
כמו גם המרכזת שלך ואפילו היועצת שלך החליטו שלא תצא, הסיבות
שמורות עימן. הן לא אהבו אותך, אתה יודע את זה. לא הגעת יותר
מידי לביה"ס וכשהגעת לא נכנסת הרבה לשיעורים, גם הציונים שלך
לא היו גבוהים במיוחד, אבל בהחלט לא היית תלמיד רע יחסית. היו
תלמידים גרועים ממך. מה שבאמת הרגיז אותך זו העובדה שאפילו לא
קיבלת הזדמנות, ממתי ציונים במתמטיקה קובעים אם אתה מתאים
למשלחת או לא?

הכעס שלך רק גבר כשראית את אלו שכן נבחרו לטוס לבסוף, עד יומך
האחרון בתיכון ליוותה אותך התחושה, ההרגשה, הידיעה, שיכולת
לעשות את זה טוב יותר מהם בהרבה. אבל מעולם לא קיבלת את
ההזדמנות. רצית לצעוק אבל לא היה מי שיקשיב לזעקה שלך, לתחינה
שלך, למעט צדק. רק כאבך התנפץ על חומות האטימות ונשבר בקול
דממה.

ד.
בשעה 10:00 בדיוק החלה הצפירה. מכיוון שאין ישוב יהודי סמוך
לבסיס הם השמיעו את האזעקה שמשמיעים בזמן הקפצה ברמקולים. לא
צפירה, אזעקה, עולה ויורדת. אם האזעקה הזו היתה נשמעת ביום
רגיל כיתת הכוננות היתה קופצת וכל הבסיס היה על הרגליים, אבל
זה לא היה יום רגיל, זה היה יום חמישי שבמקרה הוא גם יום השואה
וביום השואה מותר להשמיע אזעקות גם אם אין הקפצה או מחבלים
באיזור.
כשהאזעקה נשמעה, טנקים, האמים ונגמש"ים - כולם עצרו. מתוכם
יצאו בני אדם, מתוך ערימות הברזל העצומות הללו יצאו בני אדם
ועמדו למשך שתי דקות. למשך שתי דקות הכל נעצר.
למשך שתי דקות בלבד, ואז הכל נגמר.
שגרה.
אנשים ממהרים, מנסים לצאת כמה שיותר מהר הביתה, רצים לרכבת,
ושם עוד אלפי בני אדם נדחסים במטרה אחת, להגיע הביתה.
כמו בכל יום חמישי, הכל יתרחש כרגיל, מי שיחזור הביתה יצא
למועדונים, יתחיל עם בנות, ישתה, ישתכר, יקיא על עצמו, יאבד
צלם אנוש למספר שעות, "ישתחחר", "יתפרק", כמו בכל יום חמישי
אתה לא יכולת לצאת, התביישת, התביישת בשביל כולם, הרגשת אשם.
כולם יצאו, ובטח תפסו פול כוסיות ורק אתה ישבת בבית מול בקבוק
זול ומתרוקן וכתבת.
ניסית לבכות שוב, אבל לא הצלחת, כנראה שהברק אינו מכה פעמיים
באותו מקום.
אז הלכת להקיא, מגועל או מכאב, או סתם כי שתית יותר מידי, אתה
לא יודע, ספק אם אי פעם תדע, אבל דבר אחד ידעת,
ביום השואה הזה, התביישת.