הו אדוניס.
התזכור לכתנו בכרמים,
גופך גמיש מתחבא בין זמורות,
שמש קורנת מעורך הצח,
ופיך מלא אשכולות?
ואני הולכת לצדך,
שפתי הרכות ,
אוחזות ניצניך,
ולבי הומה
שירי שירים.
איך נפלו חומותיך,
והגנותיי קרסו עד אחת,
בהתאחד צבאות שמים וגוף.
כי אלים היינו,
אך הרגע היה בן תמותה.
הו אדוניס,
זקנת וסבת.
גם אני לא נימפה, זה מכבר,
אך שפתיך עדיין שולחות בי,
חיצי אהבה בכפר.
(ינואר 2000)
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.