עיניים נפתחות, מקיץ מתוך חלום הזוי. אני, יושב במבואת האורחים
של בית אבות ידוע, משחק בינגו בחברת קשישים וקשישות. החדר אפל
ולקשישים אין פנים. כמו בובות פלסטיק דהויות בחלון ראווה של
חנות שינקינאית הבעתן אינה נראית. דרך העשן בחדר אני מצליח
לקרוא שלט צהוב מואר בנורות ניאון, כמו בלאס וגאס -  "אין
להרעיש בין השעות 14:00-16:00! בתודה צוות דסק "אחוזת
ראשונים".  אני שומע צחקוקים משונים, מלמולים בשפה סלאבית לא
מובנת, או שמה אלו דיבורי חייזרית רהוטה של גזע חוצנים כלשהו,
וברקע - מוזיקת טראנס של תחנה מרכזית ברמלה, קודחת. שתי קסטות
בתשע תשעים.
עיניים נפתחות ואני מתעורר.
ראשי מסתובב עלי והבלבול גדול. האם אני באמת ער? המרפק החזק של
הזוג המתמזמז מימין מחוויר לי ש: א) אני ער, ו-ב) על אף שברגע
זה אני לא מרגיש אותה, יד ימין שלי עדיין ברשותי, והעצבים שבה
מגיבים טוב גם תחת השפעה מאסיבית של חומרים פסיכואקטיביים
למיניהם ובראשם כמות עצומה של וודקה ממותג לא ידוע.
אני רוצה לקום, אך כוח הגרביטציה והאונה השמאלית שלי עשו יד
אחת כנגדי. במצב כזה, הדבר השפוי ביותר לעשות הוא לחשוב מחשבות
טובות, מחשבות מרגיעות שמנטרלות בחילה. הנה אני בבלגיה, קופץ
על גבעות האחו הירוקות, מפרק בשיניי כדורי פארמין כאילו היו
סוכריות טיק טק במבצע. מסביבי פרפרים צבעוניים במחול עליז של
חג השבועות, דובוני אכפת לי משחקים מטקות, שפנפנים מזדווגים
במרץ. הנה אני נושם עמוק, כמו מהטמה גנדי, כמו מאסטר יודה
בשיעור טאי צ'י. מיי דה פורס בי וויט מי. הרי בשלב מסוים חברים
מסוימים יבואו להרים אותי מפה ונערוך יחדיו את נוהל הקרב
המפורסם בסיומו של כל בילוי רע - אל השיחים, משם אל האוטו,
בדרך עצירה נוספת להקאה, הרצאה מתבכיינת של הנהג הלחוץ על כמה
ערך האוטו שלו נופל בכל פעם שהמושב שלו מוכתם ואז הגראנד
פינאלה - להתעורר בבוקר במיטה שלי מכוסה ברישול, בלאק אאוט
מוחלט,לבוש רק תחתוני בוקסר עם איורי פרות עליזות. אחר כך לנגב
שובל  ריר עיקש ולחפש בקדחנות את פועל הבניין החצוף שקודח עם
פטיש אוויר בשבת בצהריים. מי עושה עבודות בינוי בשעות כאלה?
"אתה על משהו?" שואלת הבחורה עם היופי המוזר שיושבת על הספה
מולי. לפני דקה הייתי בטוח שיושב שם ארטישוק עצום עם פאה
בלונדינית.
"וודקה נחשב?" אני שואל ומנסה להישאר קול. אולי מצאתי חן
בעיניה.
"לא.. פשוט אתה נראה על משהו. על מה אתה בוהה כבר חצי שעה?"
שום דבר שנון לא עולה בראשי. אוקיי, לסגת, עזוב שנון, תמצא
משהו שישמע נורמלי מספיק בשביל לא לגרום לה ללכת, או במקרה
הפחות טוב - להפוך שוב לארטישוק דמוי דנה דבורין. שוב, גלגלי
השיניים המרוסקים בראשי מאכזבים אותי. ממש כמו לשים באוטו דלק
באוקטן לא נכון, הבנזין האלכוהולי ששתיתי חיסל את התודעה שלי
לחלוטין.
"אני מחפש את החברים שלי... תגידי, לא למדת איתי בגן יסודי
אולי? יש לך פנים מוכרות. את פה עם מישהו?"
מבטה מתעקם. כמו חקלאי שצופה בענן ארבה המתקרב לשדה שלו. כמו
הרב שטריינגריץ כשחיפש את דרשת השבוע במחשב של אחי הקטן ומצא
את "סילביה סיינט וחברות - המיטב" במקום.
הבחורה היפה ממלמלת משהו והאור מתעמעם בהדרגה. עלטת ריקודי
סלואו בסרטי אסקימו לימון. כמו כניסת השד המגחך בספר של סטיפן
קינג. אני לא יודע אם אנחנו ב"בולט טיים", אם הזמן עצר מלכת או
לא, ובטוח לא ידעתי שהבחורה שמולי מדברת סלאבית. אני לא יודע
כלום.
יש משהו באווירה שמחזיר אותי לכיתה י', ערב יום שישי. כשחוש
אחד מנוטרל, שאר החושים פועלים במרץ רב. סטיב אוסטין הגמלאי
הביוני, קטן לידי. בחושי המחודדים אני קולט  ערסים דוחפים,
סכינים מקופלות בתוך גרבי אדידס, בנות מאופרות למשעי עם פן
מושקע שמקיאות באיזו פינה. הבל פה של וודקה זולה, בנות זולות,
ריח של נטורל פורמולה, עלם לייט והורמונים דחוס ביחד בתוך בליל
של זיעה. המפקד, למה ליין פטישים יש טעם של גריז? אמא, הגלגל
ענק נורא גדול, חייבים לעלות?
אני יושב עם ראש מסתובב על איזו כורסא ישנה בפינה ומתמלא רחמים
עצמיים.
זו פעם אחרונה שאני בא לפה, אני ממלמל, עיני שוב סגורות.
ופתאום זה החוויר לי. בשבוע הבא יש בשעה הזו בערוץ הראשון לקט
של שמעון פרנס. גם הכנר התורכי יהיה שם וננסי ברנדס. אומרים
שאלוהים נמצא בדברים הקטנים. צודקים.